יום שלישי, 7:30 בבוקר ואנחנו מתייצבים עם הילדים בטרמינל של הטיסות דלות התקציב (low budget, נשמע פחות עבודה סוציאלית כשזה באנגלית) בדרכינו לשמונה ימים בויאטנם, שיתחילו בהאנוי. לירי בדיוק בשלבים ראשונים של גמילה, מה שנקרא, גמילה בחיתולים, ואנחנו מחזיקים אצבעות שהיא תשלוט בסוגרים לפחות עד שנעבור את ביקורת הדרכונים, כי יש לנו רק 40 ק"ג לכולנו ותחתונים ומכנסיים רטובים עלולים להוסיף עוד כמה גרמים טרם השקילה. מה עוד שמצב המגבונים והפול-אפס עמום בויאטנם ולא כדאי להתחיל ולבזבז את אלו שהובאו במיוחד מסינגפור עוד לפני שהנחנו רגל על טרסת אורז.
3 שעות עוברות להן איכשהו, בין חוברות צביעה לסרט מבית היוצר הצווחני של בוב ספוג להרבה נשנושים תוצרת סינגפור ואנחנו בהאנוי. למרות שעד כה הכל הלך חלק, מחליטים פקידי ההגירה לעכב את כל הטיסה שלנו ומתמהמהים עם הויזות. אף אחד לא מעיז להתלונן כמובן מחשש שיוחזר לשולח ולא יזכה להיכנס בשעריה של הארץ המובטחת. שעה וחצי של המתנה כוללת, בעיקר לויזה ואנחנו נפלטים לאולם מקבלי הפנים, לא באמת יודעים מי יקבל את פנינו. זה נכון שכבר מעל חודש אנחנו מתכתבים עם סוכן נסיעות מקומי בשם Hung Than, הידוע בכינויו "האנג טן" ע"ש רשת הבגדים עם סמל כפות הרגליים, אבל מעולם לא ראינו אותו או את מי מבאי כוחו. אבל טאן (זה שמו מתברר) מחכה עם שמינו (או יותר נכון, שמי בלבד) ביד אחת ובשנייה זר פרחים יפה וריחני עבורי (בכל זאת, מקבל גיברת). לבבי ונחמד הוא מוביל אותנו לואן שמחכה לנו בחוץ ואנחנו מתחילים לנווט בין אלפי האופנועים (הערכה גסה של 3 מיליון בכל רחבי האנוי) שגודשים את הכבישים. המראה מרתק ומפתיע כאחד – איך בכל הכאוס שמתרחש על הכביש ,יש איזושהי חוקיות שנעלמת מעיננו, אבל מאפשרת לכולם להתנהל בכביש ולצאת ממנו בלא פגע.
בדרך מסביר טאן, שמלון ארבעת הכוכבים שלנו עשה טעות ושכח לרשום אותנו ולכן, לצערו, לא נוכל לשיון בו, אלא במלון 5 כוכבים אליו שודרגנו ללא תוספת תשלום, מטעם המלון המקורי. מה שכן, מנהל המלון מבקש להתנצל אישית בפנינו. הסכמנו, והרגשנו כמו ב"אהבה קולומביאנית" הגרסה הויאטנמית. אורן שלח אותי פנימה לבד. קוקטייל צבעוני הוגש מייד ומנהל המלון, גבר צעיר ומרשים, התנצל ארוכות ואף נתן לי "שקית טובה" (=goody bag) מלאה בחוברות קטנות על חלקים שונים בויאטנם, עוגיות ופירות. חזרתי, אני והטרנינג שלי, לואן, המומה משהו מהנימוסים הויאטנאמים וממזלינו ששפר עלינו בליל פינוקים ראשון.
אך השמחה היתה קצרה. הורשינו להתקלח במלון המפנק ולרדת בחזרה ללובי תוך חצי שעה בדרכינו לתאטרון הבובות על המים. הגענו מעט באיחור, כששוב אנו נפעמים נוכח העובדה שבכלל הגענו לאור מה שקורה על הכביש, לתאטרון בובות שנותן מופע ראוי בן 45 דקות בשני דולר לכרטיס לאדם. אחרי המופע חיכה לנו טאן ולקח אותנו להרגיש את העיר דרך הרגליים (לא שלנו, חלילה, אלא של רוכב הסייקלו – ריקשה נוסח ויאטנם שעושה דרכה ברחובות הרובע העתיק של העיר בין רוכלים, דוכני אוכל, וסתם חובשי כובעים משולשים). המצלמה שהיתה מכוונת מבעוד מועד לצילום בתנועה לא הפסיקה לצלם, והעיניים לא יכלו להספיק ולעבד את כל המידע שנקלט ברשתית שלהן. למרות נסיעתו האיטית של הסייקלו, ההתרחשות נראתה כאילו מיישהו לחץ על כפתור ה – fast forward ושכח להפסיקו. נשים ישבו מאחורי שולחנות מאולתרים ועליהם נתחי בשר חיים למכירה, ירקות הונחו על הרצפה וצבעו אותה בשלל צבעים, רוכבי אופניים הרכיבו ארגזים עמוסים בסופגניות כאלה, חנויות הציעו מזכרות להמוני התיירים שגדשו את העיר מכובעים מחודדים, דרך חולצות של הו-צ'י-מין וכאלה הנושאות כיתובים של: good morning Vietnam, תיקים רקומים מעשה מחשבת ומעל הכל נישאו להם הררי הבגטים, זכר לשלטון הצרפתי שהיה פה פעם. את ארוחת הערב עשינו על המרפסת של מסעדה ים תיכונית. האוכל היה מאכזב, אבל האווירה והנוף היו שווים הכל.
אחרי שניסיתי ללכוד כמה שיותר בעדשת המצלמה חזרנו למלון, קצת עצובים שאין לנו עוד לפחות בוקר בהאנוי, העיר המקסימה הזו, עיר ללא הפסקה, על הרובע העתיק המקסים שלה, הגלריות הקטנות שבכלל לא נכנסו אליהן ושלל בתי הקפה והמאפיות הריחנויות ,שהציעו קרואסונים שנראו כאילו נלקחו היישר מה"פושון" הצרפתי. הספקנו לדבר עם האמהות בסקייפ ולאפשר להן הצצה לעיר הבירה של המקום המסקרן הזה שרק לפני כמה שעות עשו ביננו הכרות ונראה היה שזו בהחלט תחילתה של ידידות מופלאה…
למחרת השכמנו בשבע כי בשמונה חיכו הנהג והמדריך שלנו והתחלנו את דרכינו לעבר היעד השני בטיול שלנו – מפרץ הלונג ביי. ארבע – חמש שעות מאוחר יותר, ועשרות תמונות של שדות האורז, הגענו למעגן הסירות. סירה קטנה לקחה אותנו לסירת האם הפרטית שלנו שחיכתה עמוק יותר בתוך המים. לא מאמינים שזה באמת קורה, עלינו עם המדריך שלנו ללילה על סירה פרטית עם צוות שלם שמבשל עבורינו מאוצרות הים שדגו בעצמם רק הבוקר. תוך חצי מרגע שעלינו וסיימנו להתנהג כמו שחקנים ראשיים בפרסומת של "בנק לאומי" ולשאול "למה מגיע לי כל הטוב הזה?" נחתה ארוחת צהריים לגדוד על שולחנינו – צ'יפס מתפו"א ובטטות מתוקות, מרק, עוף מוקפץ, אורז, ירקות, תמנון ברוטב חמוץ-מתוק ועוד מנות שאפילו לטעום מהן כבר לא יכולתי, עלו בזו אחר זו על שולחנינו במצעד בלתי נגמר. היינו כחולמים, אבל החלום לא באמת היה חלום, שכן שנ"צ היא מותרה יקרה בטיול כ"כ קצר ועמוס. ולכן אחרי מנוחה קצרה מאוד, לצורכי עיכול בלבד, עשינו דרכינו ברגל לעבר מערת נטיפים ותצפית על המפרץ. מה יש לומר חוץ מלהשתמש בצמד המילים השחוק – "עוצר נשימה" על מנת לתאר את המראה שנגלה לנו מהתצפית. ספינות רבות ניקדו את המפרץ שסלעים הזדקרו ממנו כאילו מדובר ביבשה ולא באמצע הים. לסירות של ה – indo-china sails אף היו מפרשים מהודרים שנראו כאילו נלקחו מצי הספינות המלכותי של הוד מעלתה. המראה היה יכול בקלות לשמש תפאורה לחלק הבא של "שודדי הקאריביים"…
בשקיעה צפינו מהסיפון העליון, כשיהלי ולירי לובשים את חליפות ההצלה שלהם על הבגדים הארוכים מחשש שיפלו למימי המפרץ. אורן העלה את המחשב הנייד והשמיע שירים שהלמו את המעמד המיוחד הזה. המצלמה שוב הקליקה בניסיון נואש לתפוס את כל היופי הזה ולכלוא אותו בתמונה אחת.
בלילה הוגשה שוב ארוחה בת איזה עשר מנות שהורידה לטמיון כל ניסיון לשמור על משקל בטיול הזה. העוגן הורד מטרים ספורים מהאי קטבה, התחנה הבאה שלנו שטיול. אחרי לילה של שינה (או חוסר שינה, תלוי את מי שואלים) על מזרוני קרש, שיכלו לטפל בכל בעיית גב, וארוחת בוקר שכללה לשם שינוי, רק מנה אחת, הגענו לאי קטבה. עוד מספר תחנות בדרך, ביניהן בית חולים ממוגן ששימש את הויאטנמים בימי המלחמה, ולא היה מזיק לתושבי שדרות, הגענו לריזורט המפנק שלנו.
התענגנו על המלון כאילו אנחנו בטיול תרמילאי. נחנו בצהריים, אכלנו טוב, הזמנו שייקים, העפנו עפיפון על החוף ושוב הגיע לילה. למחרת, טרם התחלנו לעשות דרכינו בחזרה להאנוי במטרה לתפוס את רכבת הלילה לסאפה, עוד יצאנו לשיט בין הכפרים הצפים. מראה לא ייאמן של כפרים שלמים שפשוט צפים להם בנחת בין הצוקים המזדקרים של המפרץ. שוב נותרנו ללא מילים והרעש היחיד שנשמע היה ה"קליקים" הבלתי פוסקים של המצלמה שהתאמצה לעמוד בעומס המראות והקריאות של לירי שהחזירו אותנו למציאות כשביקשה "יש לי פיפי".
האנוי קיבלה אותנו בגשם שוטף בו נאלצנו לעמוד עד שנאותו עובדי הרכבת להפעיל את הגנרטור ולהעלות אותנו לקרונות. האסוציאציה המיידית של ההסחבות עם כל המיטלטלים והילדים בגשם לאורך רכבת בלתי נגמרת זרקה אותנו, יהודים שכמונו, לזמנים של מלחמת העולם השנייה, וזאת למרות שהיינו במרכז האנוי.
לבסוף עלינו על הרכבת שבמקום לקצר את הדרך שאורכה כ – 400 ק"מ (ת"א – אילת), האריכה אותה ומתחה אותה על פני 9 שעות כשהיא נוסעת במהירות של בערך 40 קמ"ש ועוצרת יותר ממה שעוצר קו 29…לא תענוג גדול, בלשון המעטה.
בשש בבוקר הגענו ללאו קאי, עיירה בצפון ויאטנם והתחלנו את הדרך לסאפה. אחרי כזה לילה וכ"כ הרבה שעות בלי מקלחת, ההגעה למלון "ויקטוריה" היתה כמו הגעה לנווה מדבר. המלון כולו עץ, מחומם באמצעות אח בשני חדרי ההסבה שלו וכולו נודף ריח עשן כמו איזה "שלה" בשוויץ (לא שהייתי בכזה, אבל מסיפורים…). קיבלנו סטודיו משפחתי ענק, שהיה ההפך הגמור לתא הרכבת הקלסטרופובי מהלילה, התקלחנו ונפלנו לשינה. אבל כרגיל, לא לאורך זמן, שכן המדריך הנמרץ שלנו, לחלק הזה של הטיול, צ'ו, כבר חיכה לנו דרוך ומוכן לביקור ב – cat cat village. סאפה היתה שרויה בתוך ענן תמידי, מוקפת ערפל ששיווה לה מעטה מיסתוריות, בעיקר בשל העובדה שלא רואים ממטר…מי שהמציא את הביטוי הזה כנראה גר בסאפה דרך קבע…ההליכה בכפר היתה נעימה ורטובה, בעיקר כי הלכנו, פשוטו כמשמעו, בתוך ענן, אבל היה כיף ללבוש ארוך ולהיזכר כמה התגעגענו לחורף….
בערב אכלנו בבית קפה מקומי, מחממים את ידינו בכוס שוקו חם שהוכן משוקולד אמיתי ובתה קינמון, משקה הבית של סאפה, וחזרנו לחדר. נרדמנו ב- 21:00 והקצנו טבעי קצת אחרי 6 בבוקר לעוד יום של טרסות אורז, שווקים ותלבושות צבעוניות של בני שבט ההמונג.
בתום היום השלישי, הצטערנו שלא נשארנו יותר בעיירה הקסומה הזו, עם האוויר הקר והנקי, הצבעוניות של הבגדים, האוכל הטוב, המלון המפנק והאווירה התרמילאית. הרגשנו צעירים, כאילו הטיול הבא שלנו באמת יהיה טרק בנפאל ולא נופש בתאילנד…
לשלושה ימים בהם הסתובבנו עם התרמיל על הגב שלי, המנשא עם לירי על הגב של אורן והנעליים המלאות בבוץ, באמת היה ניתן לחשוב שאנחנו משפחה תרמילאית ממוצעת שמורגלת במסעות שכאלה ובולעת אותם בלי תה קינמון, ולא זוג מפונק שהגיע מסינגפור ולא האמין שיעמוד במסע המופלא הזה, שהילדים ישרדו אותו בכזו גבורה, ילכו בשבילים של הכפרים בלי לקטר (יהלי), שאני אעמוד בנסיעות בלי להקיא, שלירי תיגמל תוך כדי תנועה, שאורן לא יקיא בסירה ושכולנו נהיה בריאים!!!
בשדה התעופה בדרך חזרה מהאנוי, אחרי עוד לילה בלי שינה על הרכבת בדרך מסאפה, טרוטי עיניים כי השעה היתה רק חמש בבוקר, הצטערנו שהכל נגמר, לא האמנו שנעדרנו רק שבוע ושעוד שלוש שעות אנחנו שוב בלב הציוויליזציה, פושטים את המעילים ומזיעים בגופיות שלנו.
לכל אורך הדרך זמזמנו לעצמינו את שיר הנושא של לואי ארמסטרונג מתוך הסרט: "בוקר טוב ויאטנם" : What a wonderful world והתכוונו לכל מילה….
