כשחזרתי מבית החולים, הביתה, כפופה כמו ברוש שהיה פעם איתן אבל כבר לא זקוף אל מול הרוח, הבנתי שהגיע הזמן לקחת אותי ואת גופי החדש לתיקון. בשלב הראשון החלטתי שאני אלך לחדר כושר ואבנה מחדש את מסת השריר שאבדה אחרי שנתיים + של שגרת שכבה במחלקות אונקולוגיות, או התאוששות, בשכיבה כמובן, מניתוחים, ובמקביל אלך לפילאטיס להגמיש את המפרקים ולהרחיב טווחי תנועה.
כמו כל החלטה שקיבלתי מאז שחליתי, גם 2 ההחלטות החשובות האלה היו צריכות תהליך עיבוד ארוך, בכדי שיתחיל להרקם קשר בין המח לבין הגוף שבשלב הזה נראה כי הם מנותקים, כמו זוג שהתגרש ולא מוכן לתקשר איש עם רעהו.
מעבר לקושי של התקשורת בין הגוף והראש, היה קושי נוסף שבא לידי ביטוי בתנועה, כל דבר שניסיתי לאחוז בו חמק מידיי, התהלכתי כמו מי שהסניפה קוקאין ושתתה לפחות בקבוק יין לקינוח, שום דבר לא היה יציב.
הדבר הכי יציב בחיי היה הכאב, מכל סוג ומין, בכל אזור בגוף, גם באזורים שלא ידעתי שהם קיימים עד שהתחילו לכאוב.
כל רופא שאליו הגעתי אמר את אותם דברים: "את נראית מצוין, החלק הקשה מאחורייך, עוד מעט תחזרי לעצמך, מה דעתך לראות פסיכיאטר?"
היות ונמאס לי להרגיש שאני מאכזבת את כולם, התקשרתי לנ' בעלת סטודיו לפילאטיס, סיפרתי לה מה מצבי ושאלתי אם בא לה לאתגר את עצמה?
ברור היא ענתה.
המבטא הצרפתי שלה בהחלט היה יעד לתלות עליו את החלומות שלי להחלמה.
כשהגעתי אליה לסטודיו, בפעם הראשונה, נפרשה אישה פריזאית במלוא תפארתה. היה לה סטייל ושיק עוצמתי אישה חסרת גיל נוטפת אלגנט ונון שלאנט, טוב בכל זאת נולדה וגדלה בעיר הכי שיקית בעולם של המעצבת הכי נחשבת בעולם – קוקו שאנל, אפילו היה לה ריח פריזאי.
עכשיו תדמיינו את כל מה שסיפרתי עליה, ותבינו שכל מה שהיא, אני לא!
ואם לא דיי בכך אז לגוף שלי הייתה יישות עצמאית, המח שלי, לא היה מסוגל לעבד (בשום צורה) אף הנחיה שניתנה לו, וכמה שלא התאמצתי (ותאמינו לי שממש ממש התאמצתי, וממש רציתי לחוות חוויה של הצלחה, אחרי אינספור כישלונות) לא הצלחתי.
נ' לא התייאשה, למרות שה"אני" הקודמת שלי, זו שלפני המחלה, הייתה מעיפה אותי בוולה, היא החליטה להיות יצירתית, שמה מוזיקה, הקימה אותי מהמיטה (שמשום מה חשבתי שאם אשכב עליה אהיה גבוה, רזה, חטובה וגמישה כמו נדיה קומנצי) ואמרה בואי נזיז את הגוף מצד לצד, פעולה פשוטה לכל הדעות, אלא שאצלי זו הייתה משימה מורכבת, רגל ימין התרוממה במקום להשאר מונחת על הקרקע, רגל שמאל לא הבינה שבשלב הניעה עליה לשחרר את העקב מהרצפה, הראש לא הצליח להבין שפלג העליון צריך להמשיך את התנועה קצת כמו בורג, ונראה כאילו כל איבר אצלי מבצע פעולה עצמאית ובלתי תלויה, על סנכרון הוא לא שמע. זה היה מייאש.
הרגשתי כי הגרון שלי נחנק, שבא לי למות.
נ', כדרכן של צרפתיות, שמרה על פאסון, ראוי לציון, והציעה שנמשיך עם הידיים בתנועות עגולות כלפי מעלה ובפלקס.
נשמע פשוט.
אלא שבאמת לא הצלחתי להבין מה אני אמורה לעשות.
אז היא עמדה מאחורי אחזה בזרועותי ועשתה איתי את התנועות.
ובכדי שאוכל לתרגל בבית עד השיעור הבא, היא ערכה לי סרטון הדרכה.
שיעור פילאטיס ראשון הסתיים, נ' אמרה שלאט לאט הגוף יחזור לעצמו, שלא אדאג, שהיא מאמינה בי, שתוך מספר חודשים אני ארגיש אחרת, שהגוף יתחזק.
הדרך עדיין ארוכה, אתגרים גדולים עוד ממתינים לי, אבל אישה אחת זרה, בעלת ניחוח צרפתי, נטעה בי אמונה.
לנ' שהאמינה בי ועודנה, שלא מוותרת, שרואה בי ברוש זקוף, ומאתגרת אותי לגעת בחיים, תודה ממעמקי ליבי.