תמיד היית החבר הכי טוב שלי, ידעת, ועד היום רק אתה יודע, איך לגשת ללב שלי, איך לרפא לי אותו בזמנים שהוא נשבר לרסיסים, נחתך לחתיכות שאני חושבת שהם אף פעם לא יתאחו, נשבר לחלקים שנשפך מהם נוזל אדום שרק אתה יודע לגרום לנוזל הזה להפסיק להכתים את הבגדים הלבנים שאני לובשת. אתה האהבה שלי, האהבה שתמיד יודעת להכיל אותי ולרפא את הכאב שבי, לשכך את כל הכאבים שמתעוררים לפני השינה, ולגרום לפחדים להיעלם כשהבוקר מגיע. אתה היחידי שלא נבהל ממני שאני בוכה ומתייסרת מכאבים שאוכלים לי את הנשמה, וזה רק אתה שלא מאכזב אותי, ובימים שהאמונה נשברת בי, האמונה בחבר הכי טוב שלי, ידעת, ואתה תמיד יודע, להוביל אותי למקום מבטחים, ולהאמין בעצמי ובחיים, כל פעם מחדש.
אני לא מוצלחת! אני אחת שלא מצליחה בשום דבר! זה מה שאני חוזרת ואומרת לעצמי מאז אותה שיחת טלפון, אף אחד לא אוהב את הסיפורים שאני כותבת, אני לא משפיעה על אף אחד! ואני לא מצליחה לגעת בלב של אף אחד! מה כן? אני כן מצליחה לקבל ביקורות שליליות…ברגעים האלה הדבר היחידי שאני רואה זה חושך, הכול שחור. מרגישה כמו במנהרה חשוכה שאין קצה של אור שאוכל להיאחז בו, אתה מבין? והאשמה שאני לוקחת על עצמי, זה הוגן כלפי עצמי? ואולי אזרוק את האשמה עליך, כי גם ככה אני קרועה עכשיו, אז אקרע גם אותך! אכחיד כל זכר שלך! אמחק כל קיום שלך, כל מכתב שאי פעם כתבתי לך, אשמיד את ההיסטוריה שלי ושלך יחד…למה? כי אני כועסת! אני כועסת שאני צריכה להתמודד עם המצב הזה, המצב שתפס אותי הכי לא מוכנה … להיפרד…
איך נפרדים? אני באמת שואלת אותך עכשיו איך לעזאזל עושים את זה? מישהו יודע לומר לי איך עושים את זה? אז שיגלה לי! נשבעת שאני מבטיחה לתת לו סוכרייה על מקל… מה אומרים? איך מתנהגים? ולמה זה קורה? למה זה מרגיש שכל פעם חייב להיפרד ממשהו, ממישהו? אתה שותק, אתה תמיד שותק שאין לך משהו לומר , אולי הגיע הזמן שתשמיע קול! אולי סוף סוף תסביר לי למה זה קורה? עוד פעם לחוות פרידה, אבל הפעם הפרידה היא מקרן אור שלי, ממקום ששיתפתי את מה שנוגע בי, את התכנים שחשוב לי להעלות ולדבר עליהם, גם אם הם קשוחים, אבל העולם הענק הזה לפעמים לא הוגן, ולפעמים בולע, לפעמים סוחף, ולפעמים גם נוטש אותנו…כן, ככה אני מרגישה עכשיו, שנטשת אותי, וכשאתה שותק, ולא שולח לי איזשהו סימן אני נשאבת לתוך הבור של הכאב שנפער בתוכי…אני נופלת!
אני מתיישבת בפינה האהובה עליי בחדר, מתחת לחלון באפיסת כוחות, ובדיוק שאני מפסיקה לרגע לעשות לך רעש וצלצולים, באותו רגע קטן שאני נזכרת לקחת נשימה, הסערה שבתוכי דועכת, והשקט שלך חודר מבין השברים שבי, האור שבך מזיז את הערפל שהפריע לי לראות שאתה פה איתי, כמו בכל השנים שלנו יחד, אתה פה, לא נטשת אותי…אני זוחלת מהפינה שבחדר, מתרוממת לאט על שתי הרגליים, מזכירה לעצמי שיש לי כנפיים, כנפיים לעוף הכי גבוה שאני יכולה, והכי למעלה, במטרה להגשים את החלום שלי. לכולנו יש כנפיים לעוף איתם לאן שרק נבחר.