כשחיבקתי אותך חזק הרגשתי שאני מוחצת אותך, מוחצת אותך יחד עם השמלה הכחולה מבד הג'ינס והכתפיות הדקות שהיו תפורים עליהן שלושה כפתורים אדומים. עד שהגעת, הייתי מוחצת חזק את הכרית ההיא עם הנוצות, ואוטמת את האוזניים שלא אשמע את הצעקות שלהם, ולפעמים גם נושכת אותה, להכאיב לה. אבל אותך לא הייתי נושכת, אולי כי היה לך מבט כזה עצוב בעיניים העגולות שלך שתמיד הסתכלו לאותו כיוון, ואולי גם כי לא באמת הייתי רעה כמו שהאמנתי שאני. הייתי מכניסה אותך למחבוא שלנו בארון הבגדים, סוגרת עלינו את הדלתות, ושם בחושך כשרק חריץ קטן של אור היה חודר אלינו, הייתי מרשה לעצמי לחבק אותך, מחבקת חזק את הספוג שהיית עשויה ממנו, ומתפללת שהם יפסיקו לריב, ושלפחות הפעם, רק הפעם לא אשמע את אימא בוכה.
לא יכולתי להרשות שהם ידעו שאני אוהבת אותך כי הם היו משתמשים בך נגדי, הם היו מכאיבים לי דרכך, ולומר לך את האמת יכולתי להתמודד עם הכול אבל להסתכן בלאבד אותך? זה כבר היה יותר מדי מפחיד. אז הייתי מחביאה אותך בארון החשוך, שמה עלייך שמיכות צמר ישנות, וכריות ענקיות שלא ידעו שאת כל כך חשובה לי…מה את עושה שם? הקול שלו הקפיץ אותי בבהלה … את לא צריכה להיות בבית הספר? הסתובבתי אליו, רואה את העיניים השחורות שלו חצי עצומות ואת הגוף הגדול שלו מתנדנד מצד לצד, והיה לו ריח מוזר מהפה, עוד פעם אותו ריח מוזר…אני כבר הולכת, סגרתי את דלת הארון מאחוריי, ממהרת לקחת את הילקוט שלי מהפינה בחדר, אבל אז הוא תפס אותי, עם היד הגדולה שלו, תפס לי את הזרוע חזק, מושיב אותי על המיטה ומתיישב לידי.
אני לא יודע מה קרה לי אתמול בלילה, הוא התחיל לספר את הסיפור שהוא כל פעם היה מספר, אימא שלך לפעמים משגעת אותי, השפלתי את המבט לנעליי הספורט הוורודות שלי, חושבת על שיעור הספורט שאני מפסידה עכשיו, מנסה להתרחק ממנו ומהריח הנורא שהיה לו, כל פעם עוד קצת…. אני מצטער שאת צריכה לשמוע אותנו רבים אבל אימא שלך… התנתקתי, בדמיון שלי צללתי בין השיחים בחצר שמתחת לחלון שלי, מחפשת אוצרות אבודים, מחכה שהוא יירדם, כמו בדרך כלל כשהוא נכנס אליי לחדר עם הריח המסריח הזה, ואז אחמוק החוצה על בהונות הרגליים, שמחה שגם הפעם הצלתי אותך, ואגניב אלייך מבט, ואראה את העיניים העגולות שלך מציצות מהחריץ בארון הבגדים, ואז אבין למה הן כל כך עצובות, ואם יכולת לדבר מה היית אומרת עכשיו?
כשהוצאת אותי מאותו פח אשפה באותו יום גשום שמחתי, שמחתי כי ראיתי ילדה עם שתי צמות וחיוך ענקי, וידעתי שהגעתי לידיים טובות. דיקלה, קראת לי דיקלה, לא כל כך אהבתי את השם שבחרת לי אבל לא יכולתי לומר לך כלום, את יודעת…הפה שלי היה תפור. לפעמים בלילות היית מוחצת אותי כל כך חזק שהייתי מודה לאלוהים שאני עשויה מספוג אחרת הייתי נשברת, אבל הבנתי אותך, גם אני לא אהבתי לשמוע אותם רבים. היית עושה לי צמות, בדיוק כמו שלך, והיינו יושבות יחד לאכול, כמו במסעדה, והיית מוזגת לי מיץ פטל אדום לכוס מזכוכית גבוהה והיינו עושות- לחיים, וצוחקות עד השמיים עד ששוב היית צריכה להחביא אותי…
באותו הבוקר, כשהלכת לבית הספר, הוא מצא אותי, שוכבת מתחת לכרית נוצות גדולה, הוא לא היה כזה טיפש, את יודעת…הוא ידע שתחזרי מבית הספר, תחפשי אותי, וכשתחפשי תמצאי רק כפתור אדום אחד, שנשאר על הכרית ההיא מהנוצות, כפתור שנתלש ממני…