אני לא יכול יותר, הוא לחש, נושם נשימות לא סדירות, הראש שלו מוטה לאחור, הידיים פרושות לצדדים והוא לא זז, אפילו גלי הים שהרטיבו מדי פעם את השיער הארוך שלו לא גרמו לו לזוז. בצדודית העין ראיתי אותו מתרומם וניגש אליו עם בקבוק המים האחרון שהיה לנו, נראה שהוא מצליח להניח בצד את הרגשות הטעונים שיש לו כלפיו…נשארנו שלושה, שלושה בסירת גומי שחורה. חמישה ימים שאנחנו צפים בה, ויליאם ולזלי לא שרדו, נשארנו רק שלושתנו, תשושים מדי מלחתור עם הידיים לכיוון החוף, צפים ומחכים שמישהו יעזור… אנה, הוא נשמע מודאג, הדופק שלו חלש…רציתי לקום מדופן הסירה ולגשת אליו, אבל הרגליים שלי לא זזו. ספרתי עד שלוש, דוחפת את עצמי בכוח להתרומם על שתי הרגליים, ובדיוק שהצלחתי, דייב נעלם.
אנה, לזלי רצה לקראתי בהתרגשות, הגעת בכל זאת! היא תפסה אותי חזק עם הזרועות השריריות שלה, מנשקת אותי בכל עבר, מורחת עליי אודם בצבע אפרסק. איך זה קרה? הצלחתי להשתחרר מהלפיתה שלה, מנגבת מהלחיים שלי את שרידי האודם שהיא השאירה עליי, הרגשתי מאוכזבת שויליאם אמר לי שלא תצטרפי אלינו, היא השתדלה לעשות פרצוף עצוב. כן, אפשרתי לשרירים שלה להיות יעילים ולעזור לי לסחוב את התרמיל הכבד עם הציוד שהבאתי, רואה את דייב וויליאם עסוקים בלהדק את המפרש הלבן לסירה, בסוף החלטתי להגיע כי דייב הבטיח לי…אנה! ראיתי אותו קופץ מהסירה ומדלג לעברנו…מה הוא עושה פה? בלעתי את הרוק בקושי, שומעת את לזלי מתחילה לגמגם משהו לא ברור…
זאבי הים אוהבים לשחות בעונה הזו של השנה בקרבת האי, הוא ניווט את הסירה שמאלה, אבל מהתצפית שעשיתי בשבועות האחרונים הפעם הם מתעכבים, אז מה אתה אומר לנו בעצם? לזלי שאלה, שולפת מראה קטנה ואודם בצבע אפרסק מהתיק שלה, זה אומר, הוא המשיך, שנצטרך להיכנס ללב הים, כולנו הסתכלנו עליו מבוהלים, ולמצוא את אטלנטיס לבד. הבטחת לי שהוא לא יבוא…הצלחתי לתפוס את דייב לבד סוף סוף, להיות אתו יום שלם באותו מקום זה מוות בייסורים…תאמיני לי שגם אני לא רוצה להיות בקרבתו, דייב התעסק ברעשים שהגיעו מירכתיי הסירה, זה לא היה מתוכנן, הוא נופף עם היד לעבר ויליאם, מסמן לו לבוא, הבחור השני שגם להוט למצוא את האי ביטל ברגע האחרון, ולא היה לי מישהו אחר שיעזור לנו…ולמה לא עדכנת אותי? למה לעזאזל לא עדכנת אותי שאצטרך לסבול פה לא רק את האידיוטית שיוצאת אתו אלא גם את האקס שלי? צעקתי, רואה את האודם בצבע אפרסק של לזלי נשמט מידיה, מבחינה בו מחייך את החיוך הממזרי שלו…
הכול היה בסדר בבדיקה שהוא עשה הבוקר, ויליאם אמר לדייב, לא היו רעשים מהמדחף. דייב התהלך מצד לצד, המוח שלו עובד בקדחתנות. דווקא לו נתת לעשות את בדיקות הבטיחות? דייב שאל, לוגם מים מבקבוק פלסטיק, המדחפים גמורים, הוא המשיך, אז נשתמש במדחפי התמרון…זה לא יעזור, אנחנו נמצאים בלב האוקיינוס…אתם עולים בחזרה למעלה? הראש שלו בצבץ מהמדרגות, מפריע להם מלנסות ולהבין את מה שמתרחש משעות הבוקר…הסירה עצרה, הוא הסביר בעודם עולים לסיפון, אנחנו נחזור לחוף עם סירת הגומי…
כשאמרת שאת עוזבת אותי לטובת דייב, שאלתי את עצמי הרבה למה…למה השמש ממשיכה לזרוח? למה הציפורים ממשיכות לשיר? למה הכוכבים זורחים למעלה? למה הלב שלי ממשיך לפעום? באמת שלא הבנתי למה החיים ממשיכים כרגיל…ואז היא הופיעה, לזלי …אבל לזלי מתה! הזכרתי לו, וגם דייב מת! הוא הזכיר לי…נשארנו ככה, רק שנינו, מרגישים את סירת הגומי השחורה מתרוקנת מאוויר, רואים לפתע זאבי ים שוחים סביבנו…