קשה לי לזכור מתי הרגשתי כל כך לבד. "לזכותי" ייאמר שעוד הרבה לפני שהייתי קרובה בכלל לחתונה, היה לי ברור שתחושת הבדידות בתוך זוגיות חריפה בהרבה מתחושת בבדידות כשאת סינגל. אז יופי לי שצדקתי, אבל מה עכשיו?
אחרי שנים לא פשוטות, הודעתי לבעלי שאני רוצה להתגרש.
הוא קיבל את זה בהלם מוחלט. קצת מפתיע, בהתחשב בשיחות הלא מעטות שניהלנו (טוב, שניהלתי והוא הנהן) ובהן ציינתי שאני חושבת שיש לנו בעיה חמורה בתקשורת, ועוד מספר אישיוז, שאנחנו זקוקים לעזרה מקצועית – ושאם לא נגיע לטיפול זוגי זה עלול להוביל לפרידה. לפחות 3 שיחות כאלה בשנה האחרונה.
באחת לפחות נהגתה מפורשות המילה 'גירושין'.
האחרונה שבהן יותר לצאת ידי חובה מאשר רצון אמיתי וכן לתקן.
בעיקר כי לא נראה לי שיש כבר מה.
אני מרגישה שכל מה שהיה בהתחלה (וגם הבחירה המקורית היא שאלה) נשחק.
בעיקר האהבה וההערכה שלי כלפיו.
לא. יותר גרוע מאהבה. האמפתיה. האמפתיה וההערכה נשחקו עד שלא נשאר מהם דבר.
כמובן שהוא לא הצליח להבין איך 'פתאום' שוברים את הכלים ומפרקים משפחה (איפה אתה חי, תגיד לי?). בתפישה שלו, מדובר בסך הכל בתקופה קשה (של 3 שנים לפחות, אבל מי סופר) שנובעת בעיקר מהקשיים הכלכליים שלנו (לא, איש יקר… עיקרה היא הנעדרות שלך, הפסיביות והעדר האחריות, וחלק מתוצרי הלוואי הלא סימפטיים של אלה הם מצב כלכלי מחורבן).
אני כבר הבשלתי להחלטה של פרידה, והייתי מוכנה לזה – למעשה, המחשבה על זה שהבית יהיה ריק מחפציו ומנוכחותו השרתה עלי סוג של רוגע. רק המחשבה על בתנו שתאלץ לחלק זמנה בין שני בתים, עדיין הרגישה כמו אגרוף בבטן, אבל התחלתי להתמודד איתה.
ואז פתאום נעלמה תחושת הוודאות המלווה בתמונה של 'החיים אחרי', זאת של הרוגע, והשקט הנפשי. נמוג המקום שבו יעלמו הכעסים והתסכול, וייכנס אוויר… המון אוויר. ומקום לעצמי.
ברגע אחד קרסתי לתוך עצמי, כשתמונת החיים הטובים יותר של 'אחרי' הופכת למעורפלת לחלוטין.
ואז התעוררו כל הספקות המוכרים – מה אם הכל, בעצם, שלי? מה אם לעולם לא אצליח להיות שבעת רצון, לא משנה בן הזוג או בסיטואציה? מה לגבי רמת הביקורת הבלתי אפשרית שלי? ומעבר לזה, אם אני לא מצליחה לראות איזשהו וויז'ן של מצב טוב יותר – מה הטעם לפרק משפחה ולהכאיב לאנשים שאני אוהבת, או שאהבתי פעם?
אז כרגע אני מבוססת בביצה צמיגית, בלחות הבלתי נסבלת של אמצע אוגוסט עם רמות אנרגיה של אנרג'ייזר באני נטול בטריה. החיים גרמו לכך שהחברות הטובות ביותר שלי עסוקות בעניניהן, ולא יכולות לפנות לי יותר מדי מרחב. ואחרי שהמאהב (שאהבתי) גילה יכולת רגשית של אמבה, שילחתי גם אותו לדרכו.
אני מרגישה כל כך בודדה שבא לי לצרוח.
או לבכות.
דבר שאני גם ככה מרבה בו בתקופה האחרונה.
לבכות, זאת אומרת.
לא לצרוח.
[youtube nolink]
כי זה דבר אחד לרדת מהפסים, אבל לצרוח?
זה פשוט לא מקובל חברתית.