הקרוואן שעמד ליד המדרכה סקרן אותי. לא היה לנו הרבה במה לשחק בשכונה שלנו אז בכל פעם שהייתי נפגשת בחוץ עם החברה שלי הייתי מושכת אותה יחד עם החולצה שלבשה לכיוון הקרוואן, משכנעת אותה שנטפס על הסולם הלבן שהיה צמוד אליו כדי שנציץ בפנים, דרך החלון המטונף, וננסה לראות מה יש שם או יותר נכון מי נמצא שם. אימא שלי תהרוג אותי אם היא תדע, היא אמרה לי באחד הימים, מזיזה קבוצת תלתלים שנפלו לה על המצח, מנסה למשוך את הסריג שלה בחזרה. נו, ג'ולייטה, משכתי בסריג שלה יותר חזק, פעם אחרונה וזהו, הבטחתי לה, מצמידה את שתי האצבעות שלי חזק ללב, סימן לזה שאני נשבעת…אני מפחדת, היא לחשה בזמן שהצמדנו את האף יותר צמוד לחלון, אני מפחדת…
ילדות קטנות שמציצות דרך חלונות ולא אוהבות סוכריות עטופות בנייר כסוף, הוא נשמע משועשע, מחטט במהירות בצנצנת של סוכריות שעמדה ליד הכיור, הבטחתי לכן שאם תכנסו פנימה אביא לכן סוכריות עם עטיפה אחרת…בואי נצא מכאן, ג'ולייטה לחשה לי בדיוק שהוא הסתובב לעברנו, מחזיק בשתי סוכריות עם עטיפה צבעונית. ואם תאמרו לי את השם שלכן, הוא חייך חיוך בלי שיניים, אני אתן לכן את הסוכריות המיוחדות האלה…מה כל כך מיוחד בסוכריות האלה? שאלתי, מרגישה את המרפק של ג'ולייטה מכאיב לי בצלעות, אני מחבב ילדות סקרניות, אבל פחות מחבב ילדות עם שיער מתולתל, הוא עיקם את הפרצוף בזמן שהמבט שלו עבר לג'ולייטה…
אנחנו צריכות לחזור הביתה, שמעתי את ג'ולייטה אומרת, מנסה להיזכר איפה ראיתי את הפרצוף עם החיוך בלי השיניים של האיש הזקן הזה מקודם … שרה, לחשתי, קוראים לי שרה, מושיטה אליו את היד שלי כדי לקבל את הסוכרייה, שומעת את הצעדים של ג'ולייטה הולכים ומתרחקים מהקרוואן. הוא לקח נשימה עמוקה, מניח את הסוכרייה עם העטיפה הצבעונית ביד הרועדת שלי, מתכופף לעברי, מסתכל עליי פותחת את העטיפה ומכניסה את הסוכרייה לפה. הן מתפוצצות בפה, הוא אמר, ואם תחזרי מחר תוכלי לקבל עוד סוכרייה מתפוצצת כזאת…
נשבעתי עם אצבעות צמודות ללב שאני לא חוזרת לקרוואן הזה יותר, ראית במקרה את ג'ולייטה? אימא קטעה לי את המחשבות, מוזגת לי לצלחת מחית אפונה לארוחת הערב. אימא שלה התקשרה ואמרה שהיא עדיין לא חזרה הביתה… הצלחתי לשמוע את אימא אבל מה משך את תשומת הלב שלי זאת כותרת עם תמונה שהופיעו בדף הראשי של העיתון שהיה מונח על השולחן משעות הבוקר, ומעל התמונה היה כתוב – מבוקש, אלכסנדר ג'ונס. לאן את הולכת? שמעתי אותה קוראת אחריי בזמן שירדתי במדרגות הבית למטה, מבינה מאיפה האיש הזקן עם החיוך בלי השיניים היה מוכר לי… שרה!
ידעתי שתחזרי, הוא אמר, דלת הקרוואן חרקה בזמן שהיא נכנסה פנימה, נחנקת מכמות העשן שהייתה באוויר. הוא נשען על מקל ההליכה, צולע לכוון הכיריים, מזיז במהירות את הסיר מהאש, מביט באכזבה בארוחת הערב שנחרכה לחלוטין. היה חשוך בפנים, מלבד מנורת לילה שדלקה באחת הפינות והפיצה אור עמום ברחבי הקרוואן. היא יכלה לשמוע את פעימות הלב שלה מבעד לסריג שלבשה, מסתכלת לכל עבר, מחפשת אחריה בקדחתנות. את אוהבת חזיר? הוא פתח את דלת המקרר, שולף מהמדף שקית ובתוכה חתיכות של בשר מעוך…
ג'ולייטה אף פעם לא סיפרה לי מה קרה שם בקרוואן לפני שהגעתי, היא רק אמרה שהיא חזרה לחפש אותי, והיום אני יודעת שהצלתי אותה. אני זוכרת שלמחרת הקרוואן נעלם, ושנים אחרי זה ראיתי אותו מת על ספסל בשכונה ומסביבו בקבוקים ריקים של אלכוהול, ואתם יודעים מה? שמחתי. נשבעת ששמחתי.