האמצעי שלי, ADHD מיוחד במינו, ילד מבריק שחוקר את העולם ללא הרף, פרח פראי נדיר ומיוחד בנוף הכל כך תבניתי, עלה לחטיבת הביניים.
את הימים הראשונים הוא עבר יחסית בסדר, התעורר יפה בבקרים והתארגן כשהוא נרגש מהמקום החדש אליו הוא הולך, מקווה לחקור גם אותו, מקווה בסתר ליבו שאולי שם החיים יהיו קלים יותר שהמורים "יקלטו" אותו, יבינו את הייחודיות שלו והוא אכן מיוחד, נדירים הם הילדים שלצד הפרעת הקשב וההיפראקטיביות מסתתרת גם מחוננות.
ואז זה התחיל: שתיקות ארוכות, עצבנות, תסכולים, בכי עד שיום אחד הוא אמר לי פשוט אמר לי: "הילדים מקללים אותי".
אני כל כך כועסת על עצמי, לקח לי זמן להבחין בכל התמרורים שהבן שלי בשר מבשרי שם מולי.
שאלתי: "איך מקללים?" והוא ענה: "הומו", "שמן". כמו חטפתי אגרוף לבטן, סכין חדה ישר אל הנשמה, התאפקתי לא להגיב בקיצוניות כשבראשי כבר נבנים המהלכים לקראת דרך הטיפול במצב.
ידעתי שהטלפון מבית הספר לא יאחר להגיע, הורים לילדים היפראקטיביים יודעים שלא ייתכן שיחלפו שבועיים שקטים מבלי שנקבל את שיחת הטלפון הידועה מבית הספר.
ואז הודיעה לי רכזת השכבה "שיש בעיה" בכיתה ולכן נאלצים להעביר את הבן שלי (!) לכיתה אחרת.
הפתעתי אותה בכך שסיפרתי שהבעיה ידועה לי ושהפתרון שלה הוא לא פתרון מעשי, וביקשתי פגישה דחופה.
בפגישתנו, הסברתי לה על אופיו של הפרח בגני, סיפרתי לה על כל הדברים הנפלאים שמייחדים אותו ודרשתי לטפל בו בדרך הראויה, כן, דרשתי.
דבר נוסף שהורים לילדים עם ADHD נאלצים לעשות זה להיות החומה המגינה על ילדיהם, לטעת בהם ביטחון, ולוודא שהסביבה בה הם נמצאים מודעת למצבם.
להפתעתי, הבן שלי שוב חזר מבית הספר כשעיניו כבויות, "איך היה היום?" שוב שאלתי והוא לא ענה אלא שאל: "למה העולם חייב להיות כל כך רע?" אין לי תשובה לשאלה הזו.
למה רע? מה אתה מרגיש? "אני מרגיש שתמיד קשה לי".
אין לי תשובה אמיתית ונכונה לתת לבן שלי משום שהילדים של היום, (חלקם, אני לא מעוניינת להכליל), מחונכים לשפוט את חבריהם לפי מראה חיצוני, לפי תמחור בגדיו, נעליו ופחות לפי הנשמה והנתינה שיש בחברות אמיתית.
לא חשבתי שאי פעם בחיי מי מילדיי יאלץ להיות במצב הזה שהוא קורבן להתעללות מצד חבריו לספסל הלימודים, לספוג מילים קשות מידי יום ולזכות למבטי בוז מצד חבריו לספסל הלימודים.
אני לא מוכנה שהבן שלי יהפוך לעוד ילד בסטטיסטיקה. ואני אדאג ליידע את כל המעורבים בדבר. אני לא מוכנה שהבן שלי יסתובב פגוע במשך 7 שעות במערכת החינוך תוך שהוא סופג עלבונות ללא הרף מחבריו לכיתה ונשמתו הצעירה מתרסקת אט, אט לעיני כל.
מערכת החינוך צריכה לשים את נושא החינוך לדרך ארץ לפני כל ציון כמקצוע זה או אחר, אנו קודם נשפטים לפי מי שאנחנו בחברה ורק אחר כך לפי מה שיש לנו להעניק לה.
להורים אני מייעצת: החינוך לדרך ארץ מתחיל מגיל אפס, תהיו ערים למה שאתם משדרים לילדכם. שימו לב להתנהגויות פסולות , לפעמים זו רק אמירה שנאמרת כדרך אגב ואחריה מסתתרת התנהגות לא ראויה ואף בריונית, שימו לב! אל תהיו אדישים לדברים שלא מתרחשים לנגד עינכם ,תהיו מעורבים בכל תחום בחיי ילדכם.
לא אנוח ולא אשקוט עד אשר אשיב את חיי בני למסלולם.
העניין נמצא בטיפול, אעדכן בהמשך.
