שוב הוא הגיע. היום הזה בשנה שמדברים עליהם …..נזכרים בהם, נזכרים במה שקרה. מעלים דמעה וממשיכים הלאה, כי החיים ממשיכים. זה נכון. כמעט נכון…עבור כולם, כמעט.
לפני חמש שנים התחלתי מסורת: בכל שנה להזכיר ולא לשכוח את סבתא שלי, רוזיקה כץ. כותבת כל שנה קצת על סבתא (בתמונה מטה סבתא וסבא שלי ז"ל, איתי, בגינה שלהם ברומניה).
קראתי לה mamaia (סבתא ברומנית).
"מאמאיה, מה יש לך על היד? זה לכלוך? בואי, תני לי את היד שלך, אני אנקה לך.
בואי, שבי עליי, אמרה מאמאיה. זה לא לכלוך. זה לא יורד. זה זיכרון רע, שיישאר איתי כל החיים.
מה זאת אומרת? לא הבנתי. איך זיכרון יכול להישאר על היד שלך? ולמה אי אפשר למחוק? בואי, אני אקח מים וסבון ואנקה לך.
כשהייתי ילדה, היא אמרה לי, והייתה לי משפחה גדולה, באמצע המלחמה, לקחו את כולנו. נסענו כמה ימים ברכבת, עם המון אנשים אחרים באותו הקרון עד שהגענו למקום שקראו לו אושוויץ. שם הורידו את כולנו מהקרונות וסידרו אותנו על הרציף. אנשים במדים עברו מולנו והפרידו אותנו לשתי קבוצות. אותי ואת אחי התאום לקחו לקבוצה אחת ואת ההורים שלי ושאר האחים שלי שמו בקבוצה אחרת. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. את אחי התאום ואותי לקח מישהו בשם דר' מנגלה, למקום מלא בילדים נוספים, שהיו מחוברים לצינורות ונראו כחולים ועם המון פצעים. כך גם אנחנו נראינו לאחר מעט זמן. אחי לא שרד את כל הניסויים שדר' מנגלה והצוות שלו עשו עליו. אותי הוא כבר לא היה צריך וזמן קצר לאחר מותו שלח אותי לעבוד. אוכל לא היה שם, אבל היה שלט, שלט שזכרתי כבר מהיום הראשון: Arbeit macht frei העבודה משחררת. אחר כך הבנתי שהעבודה משחררת אותך מהחיים. את תעבדי כמה שאת יכולה, כשאת כבר לא יכולה לעבוד, את כבר לא שם. את יודעת, היא אמרה לי, היה לי מזל, היה לי מזל שהיה לי אח תאום, היה לי מזל שהייתי יותר חזקה ממנו, היה לי מזל שהצלחתי לעבוד, היה לי מזל שנשארתי בחיים. והמספר הזה, המספר הזה הוא אני. זה מי שהייתי במשך שנתיים. הייתי רק מספר, וגוף שאפשר לעשות עליו ניסויים. ומאז אני לא רק שם, אני גם מספר. אי אפשר למחוק אותו כמו שאי אפשר למחוק את הזיכרונות ואת המחלות שיישארו איתי לעד. כדי לא לשכוח אף שניה ואף אחד".
חיבקתי אותה והדמעות שזלגו לשתינו כמו נהרות התערבבו, חיבוק קרוב וגדול של ילדה בת 8 שלא תשכח לעולם את השיחה הזו. כאילו הייתה אתמול. לא שוכחת את הידיים הרכות שחיבקו אותי ואת המספר החרוט על היד שלא ירד עד יומה האחרון. לא שוכחת את הדמעות שעלו בכל פעם כשחשבה שלא רואים ובימי השואה במיוחד.
"מאמאיה, אני אוהבת אותך כל כך, אני אשמור עליך שלא יקרה לך שום דבר רע מעכשיו, אמרתי, וחיבקתי יותר חזק".
לצערי, לא היו הרבה שיחות כאלה, מאמאיה כמעט ולא הסכימה לדבר על מה שעבר עליה, על מה שהיא זכרה ועל מה שהיא סחבה איתה מאושוויץ. היא התמקדה בחיים, בחיים שלה, מבלי לשכוח אפילו לא לרגע את המתים, המתים שפרטיים שלה, היא הייתה היחידה מכל משפחתה שחזרה מהתופת.
למרות אושוויץ, היא הצליחה להקים משפחה ולגדל ילדים, נכדות ונינים ולעלות לארץ ישראל (בתמונה עם אמא שלי כשהייתה קטנה).
Maia, te iubesc si mi-e dor te tine! Nu te voi uita niciodata… יהי זכרך ברוך
