אחרי מסע ארוך מאוד, הכולל עצירה באיסטנבול היפה, הגענו סוף סוף לבייגין.
ההגעה היא לטרמינל E, ועל מנת לצאת מהשדה ולאסוף את המזוודות צריך לקחת את הרכבת הפנימית של שדה התעופה אל טרמינל C. החלק שמחבר בין הטרמינל לרכבת היה סוג של הכנה לטמפרטורה בחוץ – חם מאוד!!!
אספנו את המזוודות והעובדה שהזמנו מראש נהג, בחסות העוזרת של שי, היה מעודד מאוד. אחד הדברים האחרונים שהתחשק לנו לעשות אחרי כזה מסע היה חיפוש מונית שתבין לאיזה כתובת עלינו להגיע בסינית העילגת שאין לנו. אם כי גם לזה היינו מוכנים (בכל זאת back up זה שמי השני).
היציאה משדה התעופה היתה מלווה בריכוז גבוה של מאמץ לראות את השלט המיוחל ״משפחת שפירא״. הלכנו פעמיים את הטור הארוך של מקבלי הפנים, ולא ראינו אף אחד עם שלט כזה. איל ביקש שאחכה עם הילדים והוא ילך פעם נוספת. הפעם הזו הניבה נהג חביב עם שלט!!!
האחרון לקח ממני מזוודה אחת והלך הליכה מהירה ונמרצת לכוון המונית. כולנו ניסינו להדביק את הקצב. היה לנו סיכוי להדביק את הקצב אילו הסינים לא היו עוצרים לצלם את ברק ואמיתי שהלכו עם מזוודה אחת ביד ואח ביד השנייה….
הגענו לביואיק מפוארת, נקייה ועצומה בגודלה. מזגן משובח ונשמנו לרווחה. הנה, החופש הגדול מתחיל.
המלון שלנו, Inner Mongolia grand hotel שהזמנתיב booking.com היה נראה מצויין באתר. אני מורגלת שקיים פער מסויים בין מה שרואים באתר ומה שקיים בפועל. גם הפעם היה פער, אלא שהפער היה לטובת המלון!!! קיבלנו חדר גדול מאוד עם מיטה שמספיקה לארבעה אנשים, שתי ספות מכובדות מאוד. שני חדרי שירותים והמון פינות לברוח אליהן לכתוב… או סתם להתחבא מילדים ואיש…
הגענו למלון בסביבות השעה חמש ובשעה שש כבר קבענו עם הנהג שיקח אותנו לאכול ארוחת ערב. קורן מאוד רצה מקדונלדס ופגשנו לראשונה סניף של ענקית המזון האמריקאית שאין שם אף נפש דוברת אנגלית וגם – שלא מקבלים בו כרטיס אשראי… ברקי, שהיה מאוד רעב, התקשה לקבל את רוע הגזירה של השארת האוכל על המגש עד שאבא יילך להוציא כסף, זה שבר את ליבם והם ציידו אותו בציפס לדרך. הם גם היו כל כך חביבים שלוו את איל לכספומט הקרוב. דבר שהתברר כהכרחי כי גם שם אין מילה אחת באנגלית, והסיכוי להוציא כסף לבד היה קלוש…
כל ילד אכל המבורגר כפול עם שתיה וציפס(19 יו הן) ואיל הזמין ערכת עוף זוגית שבה היו שתי קולות והממממון עוף בשלל צורות (69 יוהן). אני גיליתי שיש טורטייה עם ירקות והזמנתי אותה (10 יוהן). עם הרוטב החריף היא היתה בהחלט חביבה. קינחנו בגלידות.
יחס המטבע של השקל והיוהן הוא קצת יותר מחצי. כלומר 10 יוהן הם כ 6 ש"ח.
הנהג קבע איתנו איסוף בשעה תשע והזהיר שעומד לרדת גשם.
הגשם אכן הופיע. הנהג לא.
אחרי 21 דקות המתנה ניגשנו למונית אחרת. אבל אף אחת לא הסכימו לקחת אותנו – הם מילמלו משהו בסינית אבל אפילו אלוהים בח לא הבינה אותם… ממש כמו שאני זוכרת מביקוריי הקודם בסין. הנהגים פשוט ישנו באוטו ולא נסעו. אפענח את העניין מאוחר יותר.
הלכנו ברגל, שהיה נחמד וקצר.
הנהג סיפר למחרת בבוקר שחיכה. כנראה במקום אחר.
כל מי שישן במטוס (כולם חוץ ממני) היה ערני להחריד. וגם סוויטה עם שני חדרי שינה נפרדים לא הושיעה אותי מהרעש. נשכבתי על הספה בסלון וגם שם היה קופץ עלי מידי כמה דקות ילד עירני …
בסופו של דבר, העייפות הכריעה אותי. נכנסתי למיטה עם כרית על הראש ונרדמתי. בבוקר גיליתי שאני עם שני ילדים וגבר במיטה…
כשאני אומרת בוקר… אני מתכוונת שהנהג שקבענו איתו באחת עשרה התקשר לברר מדוע אנחנו לא מגיעים… ישנו שנת ישרים, שקטה ואיכותית!!! עד 12 בבוהוריים…
המלון מקבל פה ציון מצויין. נשאר רק לברר כמה הוא באמת קרוב לעיר האסורה, כפי שהוא מצהיר.
ב 12:21 הגיעו למונית שישה אנשים עצבניים. הבוקר לא היה מאורגן מספיק טוב ועודף העייפות וההתרגשות הובילה אותנו להרגיז אחד את השני. חייבים למצוא את הנוסחה לתת לכל אחד את המרחב שלו.
אנחנו בדרך לחומה הסינית.
21:55 חזרנו. עייפים, אך מרוצים.
הנוסחה נמצאה! צריך להסתיר אותה מכל מדריכות אדלר למיניהן… אם הם יתנהגו בכבוד אחד לשני ויקשיבו לנו במהלך היום, הם יקבלו את הססמא לאינטרנט כשנגיע למלון. גאוני לא?! אני רק מקווה שיקח יותר מיומיים עד שהם יגלו שאין ססמא וכל אחד יכול לגלוש חופשי…
ולחומה בהרחבה. בשעות הצהריים היתה תנועה ערה החוצה מבייגינג. יש עשרות נקודות שאפשר להגיע מהן אל החומה, איל בחר את זו שככל הנראה ראיתי כבר. בכל מקרה, הנסיעה ארכה כשעה. ממש לפני החומה עברנו בכפר דייגים שלא דומה לשום דבר קרוב למה שדימיינתי כפר דייגים סיני. זה היה דומה יותר לכפר דייגים אריסטוקרטי באירופה. כל כך יפה ופסטורלי. הבתים, בני קומה אחת, זהים בגודלם, בצורתם ובצבעם. נראים חדשים. ממש לא ארעיים. ממש לא מסכנים. אבל… את הפירות והירקות שלהם הם קונים מעגלה רתומה לטוסטוס שמגיעה אליהם פעם ביום. אולי פחות אולי יותר.
הכניסה לאתר של החומה עמוס רוכלים. מסודרים באופן סיני מובהק. הכל נקי למשעי. המחירים של המוצרים, גבוהים, כיאה לאתר תיירות, אבל לא באופן קיצוני. והכל, כמובן, ניתן למיקוח. אנחנו התלהבנו מהפירות היפים.
המדרגות אל הקופה, כשתיים עשרה במספר, יכולות להיות לא ידידותיות לילדים קטנים והיו בהחלט קטליזטור לרכישת כרטיסי הרכבל לעלייה והמגלשה לירידה. זו, התבררה כחוויה הכרחית, גם אין לכם ארבע פלטיניות בברך שמאל או ארבעה ילדים קטנים איתכם…
העלייה ברכבל התחילה בשני סינים שניסו להסביר לנו משהו בחיוך. סימנו להם חיוך מנומס חזרה, אבל לא הבנו כלום. הם משכו אותנו בכוח הושיבו אותנו על כיסא הרכבל שמגיע במסוע שאינו ניתן לעצירה והורידו את המגן, שאיך, לומר בעדינות… לא היה זוכה אצלי בפרס הבטיחות. לא הספקנו להתאושש מהחוויה הזו מצאנו עצמנו באויר, נוף משגע וירוק פרוס לפנינו וילדה אחת בוכה.
הגענו כעבור כחמש – שבע דקות למרום החומה. ראיתם חלק אחד ראיתם הכל. בפעם הראשונה שהייתי בחומה התעקשתי להגיע לכל חלק שהתגלה בפני. חשבתי שהבא יהיה מעניין או שונה. היום אני יודעת שהחומה אורכה כ 6000 ק״מ!!! כלומר כעשר פעמים את ישראל לאורכה. הלכנו שני מגדלים ורומי שכנעה אותנו שלא יקרה כלום אם נחזור כבר. באחד המגדלים הופיע חייל סיני שגם כנראה לוחם קונג פו. הוא ניסה עם אמיתי, והוא לא הגיב… עשה תרגיל על קורן והוא לא הגיב ורק כשניסה על אמא שלהם היא נלחמה חזרה עד שנכנע… והסביר שבסך הכל רצה להצטלם עם הילדים… בכל מקרה התאהב בברקי. הרים אותו כל הזמן. ביקש שוב ושוב להצטלם איתם. תצלום משפחתי זה מצרך נדיר, ולכן הסכמנו. ההשומר\חייל צילם אותנו ולא הפסיק לשאול אם באמת כולם שלנו…
הראות על החומה לא היתה טובה כל כך, אבל לא היתה איומה. הבנים שלחו יד ארוכה לצד המונגולי וביקרו כך בעוד מדינה… רומי היתה חייבת פיפי והשרותים הקרובים היו מרחק דקות ארוכות מאיתנו, אז ניסינו את אחת מתעלות ניקוז המים. הן עובדות!
הדבר שהיה בהחלט הכי מרשים היום היתה הירידה חזרה. וזה יזכר לימים ארוכים בקרב הילדים כחוויה הכי מהנה. רומי וברק הצטרפו לאמא ולאבא בהתאמה. קורן ואמיתי רכבו לבד. על מנת להתחיל בנסיעה צריך לדחוף את ההגה קדימה. אני, שרציתי לתפוס מרחק מקודמי לנסיעה, כדי שנוכל לסוע במהירות, חטפתי צעקות מהאחראי שאני מעכבת את כולם. חבל שלא התעקשתי…
בכל מקרה, הנסיעה היתה מהממת והילדים ציינו אותה כדבר הכי כייפי שהיה היום. ברקי אפילו ביקש לחזור לפה כל יום.
בחזרה מהחומה ביקשנו מהרמן, הנהג שלנו, לסוע לשוק המשי. השוק, שזכרתי שהיה מצוין ומוכר חיקויים מעולים עד כדי אי יכולת לזהות שזה חיקוי, התברר כאכזבה . בעיקר כי הוא לא לקח אותנו למקום שרציתי. הרמן מאוד משתדל לרצות אותנו, אבל האנגלית שלו מאוד מאוד בסיסית. מה שכמובן מעורר הערכה משום שלסין זו נחשבת אנגלית טובה… אחרי השוק, הוא לקח אותנו לכיכר טיינטמן החשוכה. הסביר באופן כללי וסיכמנו שמחר נלך לעיר האסורה. היום התעוררנו בקושי באחת עשרה. מחר קבענו מראש בוקר ארוך…
השעה 23:25, הילדים צופים בסרט. ברקי שואל אותי שאלות על הפירות השונים שקנינו ואף אחד מהם לא נראה קרוב לשנת הלילה…
לילה טוב.
לבלוג בהרחבה… ולתמונות נוספות: https://www.facebook.com/ronit.krispin
