בבית הקברות של הזיכרונות העצובים
גרים הרבה רגעים
הם נאספו בדייקנות אחד אחד,
לאורך השנים
והצטברו להר ענק של זבל.
הרגע שפחדתי מאד
הרגע שהיה לי כואב בתוך הנשמה
הרגע שהרגשתי הכי מושפל
והרגע שהייתי בודד
ואף אחד לא שם לב שאפילו אני כבר לא בתוך עצמי,
אלא מבחוץ, מנותק…
בעצם,
נטשתי אותו, כלומר, אותי
בתוך בית הקברות הזה.
השארתי שם ילד, שנראה כמו כנראה שהייתי –
פעם
כמו שרואים בתמונות הדהויות
בחום, שחור או לבן
התלויות על המקרר בבית הישן
כמו העיניים האלו, שמוכרות לי מאיפשהו
כשאני מתבונן – במראה.
אני לא בטוח שאני רוצה להיזכר בדברים האלו
בעצם, למה לי?
הם קבורים שם, בבית הקברות הנטוש
ואני עושה המון המון דברים אחרים כדי לרגע לא להיות בשקט,
שחלילה לא תצוף לי מצבה קטנה
עם שם, שהוא דומה לשמי
אני הולך, מתאמץ, רץ, נוסע, צוחק חזק
מחזיק את עצמי כנגד הרוח וכנגד הזרם
ושוחה הפוך לכיוון היבשה,
מכניס כל מה שאפשר כדי להתמלא באוויר שיעיף אותי גבוה גבוה
מעל
אדי הסירחון והפגרים.
או שאני קופא, בתוך קוביית הקרח שלי
ששומרת עלי ממגע עם האש
נעצר, כמעט מפסיק לנשום
ומחכה
עד שאיוושת הזוועה תעבור.
ושוב, אצליח לשכוח אותה.
לפחות לקצת זמן….
יש תקופות, שזה מצליח.
שאני מפנה מבט רק לצד אחד,
לצד של הזיכרונות הטובים, המשאלות, החוויות השמחות, האקסטרים ןהריגוש הגדול.
ואז, פתאום, מגיע הריח המוכר, כמו אדווה לבנה של גלי ים
גל גדול שוטף את שנינו, ואני נאבק לנשום.
לפעמים,
בית הקברות מגיע לתוכי בכלל בלי שצפיתי,
בלי שום התראה
למרות שהקפתי את עצמי בכל הקירות שחצבתי ואמורים לשמור עלי
ואני מוצא את עצמי שוכב בתוך בור פתוח
שוב
לבד.
אני עושה מאמץ עליון לטפס, לקום ולברוח
כמו שכבר הצלחתי הרבה פעמים
ואז,
אני נזכר ששכחתי שם מישהו
עם עיניים דומות לשלי,
ילד שמזכיר אותי,
כמו מתמונה דהוייה על המקרר של אמא
שהעדפתי לברוח בלעדיו,
והוא בעצם – פשוט קרא לי לעזרה…
זה מפחיד
להיכנס לבית קברות של זיכרונות עצובים
אבל זה עוד יותר נורא,
להשאיר שם ילד קטן וחסר אונים לבד…
…….
להתראות, עדי קאופמן
טיפול בפסיכותרפיה CBT וטיפול בטראומה וחרדה EMDR
ילדים ומבוגרים
קליניקה באורנית 052-8882726
