מי שיוצא למסע הזה צריך שיהיה בעל אלף לבבות, כדי שיוכל להקריב לב אחד בכל רגע / פריד א-דין עטר, משורר פרסי מתקופת ימי הביניים – 'עצרת הציפורים'
ביום חמישי לפני כחודשיים, התקשר אלי מאמן הכדורסל של ליהי מהתיכון וסיפר לי על ה- Quad Night שמתקיים למחרת בבית הספר, ביום שישי, ערב כזה מתרחש כשכל 4 משחקי הכדורסל באותו הערב הם משחקי בית (2 משחקי בנות ו2 משחקי בנים) משעה 4 אחה"צ עד 10 בערב, הערב הזה, סיפר לי אנדי המאמן יהיה בסימן של מודעות לסרטן השד, אוקי עניתי…מתחילה להבין לאן הוא חותר, אנדי ממשיך לספר לי שכולם ילבשו חולצות ורודות וגרביים ורודות, תהיה עמדת התרמה בכניסה, ויהיו נאומים בזמן ההפסקה. ואז הוא שאל אותי מה שכבר ניחשתי שישאל: "את תהיי מוכנה לתת נאום של 5-6 דקות על סרטן השד?" מממ, האמת שאשמח עניתי, הוא הזכיר לי לבדוק עם ליהי אם זה בכלל מתאים לה, באמת לא חשבתי לשאול אותה אבל בגיל הזה עדיף לוודא איתם קודם…אז שאלתי אותה…
היא שאלה בחזרה: Are you the last option?
עניתי לה: As far as i know I'm the only option…
אם ככה, ענתה הסופגנייה שלי, אז תנאמי
הכנתי נאום והגעתי עם אבא שלי וכל השאר לאולם לנאום בזמן ההפסקה של המשחק כדורסל של הבנות, היו באולם הורים, אחים ותלמידי תיכון, אולי 200 איש…הכל מקושט בורוד, לא התרגשתי כשעליתי לנאום, הרגשתי כמה כוח יש למילים שלי.
אחרי הנאום הלכנו הביתה וליהי נשארה לעודד את הקבוצות של הבנים. אחרי חצי שעה אני מקבלת ממנה טלפון: "אמא, המאמן מבקש שתבואי שוב לנאום, הפעם בהפסקה של המשחק של הבנים. אבל אמא, אני מזהירה אותך, אם קודם היו במשחק 200 צופים, עכשיו יש פי 2, את עדיין רוצה לבוא?" ברור שבאתי, ובסוף הנאום באה אלי הסופגנייה ונתנה לי חיבוק, לפני כל בית ספר ואמרה לי באוזן שהיא גאה בי.
זה מה שכתבתי :
My name is Anat, I turned 44 last Christmas and 3 month ago my life turned upside down.
I went for a yearly routine mammogram, I was doing it since I’m 38 years old as a precaution to make sure everything is all right, like a routine checkup at the Dr. Office.
And why should something go wrong?
Nothing was bothering me…
I’m relatively young
Strong
Eating healthy
Practicing yoga
Not smoking
Hardly take any pills
Not overweight
Not over stressed
I know to keep my body healthy and in shape
I’m not gossiping …well that i do 😉
So when on the mammogram day I was sent to a rush ultrasound followed by biopsy I started to feel the ground shaking under me
I got the results fairly quickly: Invasive Ductal Carcinoma
That means CANCER in everyday words
In a short period (what I’m calling my 'roller coaster' time) I’ve been doing 3 surgeries, started chemo that will last for 5 month followed by radiation and final surgery a year from today.
The new situation affecting not only me but the whole family that needs to adjust to this new and not inviting lifestyle, everyone needs to give more….sometimes receive less in order to keep some of the routine life we had before
On the day when I got the results it strike me that NO ONE no women can be outside the game, no women can ask to sit on the bench/ taking timeout or to take the season off
We are ALL-IN
It can happen to anyone
For every 7.5 women in world 1 will be diagnosed with breast cancer during their lifetime, every 1.7 minutes a women in the US is diagnosed with breast cancer
.The bad news it is the fight of our life’s as it is everywhere
The good news is that we are all in this together and therefore we can be united, strong and powerful as a community to make sure we do what need to be done to check ourselves, remind our female friends/ relatives/ neighbors to schedule a mammogram on a routine basis, do not be afraid it will save your lives
.If you would like to donate money, I would encourage you to donate for cancer research and development
.This is the future but our present as well
.If I could offer you only one tip for the future, awareness would be it
היה לי חשוב להעביר שאין פה מה לרחם על אף אחד או לפחד ממה שהעתיד יביא איתו, צריך להבין שרק מאבק משותף יכול להציל מהמחלה: מודעות, בדיקות תקופתיות, ותרומות למחקר הכה חשוב הזה.
מייג'ור האחות האהובה עלי אמרה לי באחת מהפגישות הדו שבועיות שלנו משהו שמאד מצא חן בעיניי, היא פרסה את כפות ידיה לצדדים הכי הרבה שהיא יכולה ואמרה לי: "אלו החיים ענת" ואז הקטינה את המרווח בין הידיים שלה למשהו קטן מאד ואמרה לי : "וזה הסרטן שלך, זה רק חלק מהחיים שלך, אבל זה לא כל החיים" ואני אוהבת את הגישה הזו, אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה, כולנו בעצם סוג של פצצה מתקתקת, אבל תמיד צריך לחשוב שיש המשך ושהוא יהיה טוב.
מה שקצת עצוב לי זה כשאני מסתכלת במראה אני כבר לא מזהה את עצמי, אני יודעת שמה שהכי חשוב זה מה שבפנים, הלב, הנפש, הראש, אבל קשה יותר ויותר להסתכל במראה, אלו לא הפנים שאני רגילה לראות. אני זוכרת שהסבא היקר שלי, סבא אריה, בערוב ימיו כשכבר היה מעל גיל 90, עמד ושטף ידיים מול המראה, הסתכל על עצמו ואמר לי: "אני לא מבין מי זה האיש הזקן הזה שמסתכל עלי במראה, אני לא מזהה אותו, מה, ככה אני באמת נראה? אני מרגיש כל כך הרבה יותר צעיר". הדיסוננס בין מה שאתה מרגיש ואיך שאתה רואה את עצמך לעומת הדמות שמסתכלת עליך מהמראה מבלבל אותי.
סיפור שהיה לי :
אריאל סופגנייה מספר 3 הולכת לשיעור דרמה בימי שלישי, ימי שלישי אלו גם ימי הכימו שלי.
לפני שבוע שרון חברה שלי עזרה לי והקפיצה את אריאל לשיעור שלה ואמרה לי: "ענת, לא לשכוח שבעוד שעה וחצי את צריכה לאסוף אותה בחזרה",
ברור שאני זוכרת!
20 דקות אחרי שאריאל הלכה, באה אלי מאיה, סופגנייה מספר 2 ומבקשת לרכוב איתי באופנייים לפארק, אזרתי כוחות ודיוושנו לפארק, כשהגענו עשינו כמה סיבובים, קצת שכבנו על הדשא וגם עשינו פלאנק וכפיפות בטן.
הזמן טס ואני ממש מרוצה מעצמי, גם זמן איכות עם הילדה וגם ספורט ועוד ביום של כימו? אין עלי! ואז הנייד מתקשר אלי ממספר לא מזוהה,
"אמא" קול מוכר ומתוק מדבר אלי "מתי את באה לאסוף אותי?",
מאיפה אני צריכה לאסוף אותה, אני מנסה להזכר
"אמא אני מחכה לך מחוץ לחוג דרמה כבר 15 דקות" אופס… "אני כבר באה" אני עונה לה
בטח כבר באה, צריכה לרכוב בחזרה על האופניים מהפארק הביתה ומשם לקחת את האוטו לחוג, לפחות 20 דקות במינימום,
"ואמא" מוסיפה המתוקה שלי "המורה אומרת שכל דקת איחור עולה $2
יופי, לחץ חיובי ומתון בדיוק מה שאני צריכה.
אז אני ומאיה מתחילות לדווש הביתה וכבר אין לי אוויר, ואז מגיעות לאוטו ומשם עוד 10 דקות נסיעה, משתדלת לנסוע לא מהר מידי למרות שכבר במקום אישונים יש לי $$$, כשהגעתי לחוג בכמעט 40 דקות איחור, אני יוצאת מהאוטו, מורידה את הכובע שעלי, שהמורה תראה את הקרחת ואולי היא לא תכעס כל כך על האיחור, אני מספרת לה שעברתי כימו היום ושהייתי במיטה (טוב, מה אני אגיד לה שעשיתי כפיפות בטן בפארק?) ושאני מקבלת תרופות שמרדימות אותי (מה שנכון) ושאסור לי לנהוג (גם נכון) ושלא תפסתי את בעלי שיאסוף אותה (גם זה נכון) ובסוף יצאתי עם האוטו למרות שממש לא מומלץ לנהוג.
ואז מכל התירוצים האלו התחילו לרדת לי כך פתאום דמעות מהעיניים, באמת הרגשתי לא נוח, וכל הסיטואציה עשתה לי לא טוב, המורה מסתכלת עלי, ילדה בת 20, לא אומרת מילה, מושיטה את היד ואומרת: "$60, אחרי הנחה"
Seriously? לא שציפיתי שלא אצטרך לשלם לה, זה בכלל לא היה העיניין של הכסף, אבל החוסר אמפתיה שלה צרם לי, ניגבתי את הדמעות, שילמתי והלכנו.
כמו שכתבתי למעלה, אף אחד לא צריך רחמים, אבל כן צריך לגלות רגישות ואמפתיה לכל אחד, זה בטח לא עולה כסף.
יהונתן גפן כתב פעם: "ביום חם כזה אני מרחם על השמש הרותחת מעלינו אדומה ועגולה. כי אם אצלנו חם כל כך, תארו לכם איך אצלה".
