ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
המון מחשבות.
מעלה על הכתב 2 רשימות.
האחת נכתבה לפני 20 שנה.
והשניה השבוע.
לזכר המתים שלא ישובו עוד. לזכרו של דודי ארז ז"ל.
ולכבודנו, החיים , הנושאים אותם על ליבנו. מאז ולעולם.

*********
בס"ד ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל , התשנ"ט.
קמעא לפני הגאולה.
מכתב לסבתא
לעילוי נשמת דודי ארז בן סעדיה (ז"ל)

תבכי סבתא, תבכי ! היום מותר. היום אף נכד לא יתמה לפשר הדבר.
תבכי סבתא, תבכי ! היום הוא מובן הכאב שלך. ארז שלך- הלך.
ארז שלך הלך אליה, אל החזקה מכל. ארז שלך נפל ברשתה של האיומה מכל. ארז שלך הלך- הלך ולא יחזור. ארז שלך עכשיו קר ככפור.
ארז שלך לא יחזור . הוא לא הביא לך מזכרת ממנה-ולו כלום- ארז שלך לא אמר כלום- כאילו לא הייתם קיימים.
ארז שלך נמשך אליה- והיא ניצחה- מלחמת החיים, מלחמת החיילים- שהותירה את כולנו המומים.
תבכי סבתא, תבכי ! היום זה אפשר. היום אפשר לצעוד ברחובות עם עיניים אדומות בלי לעורר שאלות.
כי ארז שלך עם עוד הרבה חיילים-נאבקו בה ולבסוף נכנעו לה, למלחמת החיים, מלחמה של חיילים-מלחמה של ילדים.
תבכי סבתא, אל אל תשכחי- שאת דמו של ארז ודמם של החיילים- אנחנו, כאן נוקמים.
אנחנו הפרחים והעצים, והמדשאות שקמו וצמחו מתוך הזוועות.
אנחנו תקוות העם היהודי-שנאמר עליו "בדמייך חיי".
תבכי סבתא שלי, תבכי – כי מחר כבר לא יהיה בטוח – הכאב לא יחלוף עם הרוח.
אבל החיים ממשיכים- והמלחמה נמשכת – וארז שלך היה- יחד עם כולם- חייל לתפארת.
תבכי סבתא, תבכי- זה בכי תמים, אך אל תשכחי שעוד יבואו ילדים.
עוד יבואו ילדים ללקט ישועה מטל השמיים בארץ יקרה.
עוד יבואו ילדים ללקט ישועת בן דוד הגואל מבשר התשועה.
תבכי סבתא, תבכי –כי בערוגת פרחייך נבל לו וקמת ארז- מה אירוני הדבר- ארז החזק- נעקר.
כנראה שהגנים של אלוקים היו צריכים פרחים יפים, פרחים חזקים-והותירו אותנו, ועדיין מותירים אותנו חסרים וכואבים.
אז סבתא'לה-תוך אמונה וביטחון אני אומרת לך-תבכי! תקרעי שחקים-מי כמוך המבינה את הכאב, שחודר לכולם ללב-אך מאצלך הוא נובע- הוא לא צריך לחדור לליבך שלך- משם הוא נובע, הוא זורם. דמעות אם קורעות שחקים- במיוחד דמעות על בנים.
בין דמעה לדמעה- אמרי כמה תפילות, סבתא'לה, קראי בתחנונים, שהיושב במרומים יוותר על הגינה, וישלח לנו את הזרעים…
ולנו שוב יהיה ארז בבית… שיפיץ לכולם את חיוכו ומאור פניו- שיזכה לקדש את שם ה' לא רק במותו- אלא שתהיה לו הזדמנות גם בחייו.
יהי זכרו ברוך.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.

*********

בס"ד ערב יום הזיכרון תשע"ט

לפני כ- 34 שנה אבחנו אצל סבתא שלי מחלת לב.
חשבנו שזה משהו חריג, אבל מסתבר שזו מחלה די נפוצה בארץ.
כשהרופא בא לבקר, היינו שם כולנו, מבט אחד הספיק לו כדי לאבחן גם אותנו במחלה הזאת.
זה גנטי ? שאלנו.
מעכשיו כן. ענה.
הרמנו גבה. איך גנטיקה יכולה פתאום להתפרץ…
אה, וגם – הוסיף הדוקטור, חשוב שתדעו , כל מי שיוולד לכם מעכשיו במשפחה –יגרור איתו את מחלת הלב הזאת.
מה נאמר . האבחון הזה היה מעל לכוחותינו.
ביקשנו הסברים .
מאוד כואב. ומאוד פשוט . ענתה סבתא באותה נשימה.
כל אדם נולד עם 4 חדרים בלב. 2 מחיצות ו-4 חדרים.
לי יש 5 חדרים. ו-3 מחיצות.
אני זוכרת שחשבתי אז, איך ,ככה פתאום. באמצע החיים.
נהיה לה לב כזה.
4 חדרי לב מזרימי דם חיים בין 2 מחיצות קלילות ועוד מחיצה אוטמת וחדר סתום.
וזו הבעיה שאבחנו אצל הסבתא שלי ואצל כולנו.
כי כשמישהו קרוב נפטר- אתה סוחב אותו איתך בלב.
עוצמת החיים וקלילותם לא יכלו לו לאובדן של סבתא.
לכן התפתח לה חדר סתום. אטום. בדמעות. ומוות.
ומחיצה עבה היתה צריכה סבתא כדי להשאיר כוחות חיים לנשארים
ובראשם היא עצמה.
וכשמישהו קרוב נפטר- כולם סוחבים אותו בלב.
כולנו עד עצם היום הזה סוחבים איתנו חדר אטום ומחיצה עבה.
ו-4 חדרים חיים.
ואת זכר המתים שלא ישובו עוד.