ימי הזיכרון שלפתחנו הביאו אותי לחשוב על..
שתי דקות דומיה.
אחת לזכרם של אלו שלֶשד עצמותם לא עמד להם בשעת צרה,
ואחת לזכרם של אלו שמסרו עצמותם למען לא נדע צרה.
אחת לזכרם של אלו שהובלו באפם ללהבות האש,
ואחת לזכרם של אלו הנלחמו בלהבות עד יצאה נשמתם מאפם.
אחת לזכרם של אלו הניתקו מילדיהם ללא דעת איך יסתיים מסעם,
ואחת לזכרם של אלו שנשלחו בגאוות הוריהם למסע ממנו לא שבו.
אחת לזכרם של אלו שכספו את נשמתם למולדת,
ואחת לזכרם שמסרו את נפשם על אותה מולדת נכספת.
שתי דקות – לעם אחד.
שתי דקות המציינות עבר הווה ועתיד בנשימה אחת.
אחים היינו שם בדקת הזיכרון ההיא,
ואחים אנחנו כאן בדקת הזיכרון הנוכחית.
אחים בזיכרון. אחים בדומיה.