באחד מימי השישי הבהירים במצפה רמון, בדרך הביתה, פגשתי חבורה צעירה, לא מוכרת, שהיתה בדרכה לאלונה. היתה זו קבוצה שעוסקת בפעילויות חברתיות בשכונות של נתניה, בינהם היתה ציפי, נערה צעירה בת לעדה הקווקזית שעסקה במסגרת פרוייקט השכונות בנתניה בתכנים ובמרכיבים של הביוגרפיה שלה. היו אילו תכנים הקשורים לזהות, אתניות, עדתיות, המשפחתיתוכל מה שהם מקפלים בתוכם. ציפי החלה במסע חיפושים שיחברו אותה חזרה ובאופן בשל יותר לשורשים הקווקזיים שלה. כששוטטה קצת באינטרנט מצאה שלמסורת אריגת השטיחים יש היסטוריה משמעותית ביותר לתרבות הקווקזית. זה לקח לה קצת זמן אבל בסופו של דבר היא גילתה את אלונה – אורגת השטיחים הקווקזית ממצפה רמון.
אורגת השטיחים . לגלות ולהישאב פנימה
אלונה נולדה בשנת 1966 בדרבנט שבקווקז, שבין הים הכספי לים השחור, חבל ארץ עם אוכלוסיה מגוונת ורב תרבותית, היו שם ערב רב של שפות ודתות שהתערבלו אחד עם השני ״ על אף ריבוי השפות ידענו להסתדר ולחיות ביחד, החלפנו מתכונים, רעיונות וחוויות", היא מספרת בפגישה בביתה. אריגת השטיחים מצמר כבשים היתה פרנסתם העיקרית של הכפריים בקווקז, שם ליחך הצאן עשב רך ונשם אויר צלול שהעניק לפרווה שלו איכות משובחת.
לאנשי העיר זה היה סוג של תחביב, משהו לעסוק בו בשעות הפנאי. אלונה מתארת את ההוואי השכונתי כזירה עוטפת וחמה. את מלאכת האריגה היא למדה מהשכנות. הסקרנות שלה מובילה אותה להתיישב ליידן ולצפות בידיהן רוחשות תחת הנול, הצמר הונח בידיה. והיא מתחילה לטוות יחד איתן.
אלונה מספרת לי איך לומדות הנשים לטוות שטיחים בקווקז
"צפיה ועשיה. לא שואלים שאלות , ואף אחד לא נואם נאומים , אין הסברים. זו צורת הלמידה המסורתית – התבוננות ועשיה . ואם טעית, תמיד ניתן לפרום ולהתחיל מחדש. במהלך עבודת האריגה, נוצרים מיתרי צמר על הנול, רחשי האצבעות והטויה מפיקים צלילים הבוקעים מתוכו . וברקע בוקעת אט אט שירת הנשים שאורגות ושרות. השירה מכילה את סיפורי היום יום, האחת מתחילה, השניה ממשיכה ועד סיום מלאכת האריגה נוצרת שם זימרה גדולה; ככה למדתי אריגת השטיחים ובאותו אופן את בישול המאכלים המסורתיים, לכל אחד בחצר היה טאבון. אם היית מדליקה אש היית מזמינה חברות, לא אוכלים לבד. זה תמיד האש שמזמנת מפגש , חם, אוהב, חברותא. יום אחר אחרת תדליק את האש ואנחנו נלך לשבת אצלה".
מלאכות קדומות
הנושאים שהיו מאויירים על השטיחים היו סמלים ודגמים שעברו מדור לדור, זו היתה שפה! על פי האיור והסמלים ידעת לזהות מאיזה כפר מגיע השטיח. השטיחים הקווקזים אגב מאוד יקרים בשל איכות העבודה, צפיפות ואיכות הצמר.
לחזור למלאכות הקדומות כאן במצפה רמון משולה לשיבה הביתה. אלונה עוברת תאונת עבודה בגן שבו עבדה. השינוי החד בדינמיקה של החיים והתנועה הביא אותה לאחוז שוב בצמר ובמלאכות הטוויה. ״הכל חזר בבת אחת! כל הידע שהיה שמור בכספת הזיכרון נפתח מחדש.
"הישיבה בחברותה יחד עם נשים נוספות, לארוג, לבשל לשוחח היא מבחינתי השיבה למקורות. למקום העמוק הבסיסי של חווית המפגש ומעגל הנשים. התקדמנו המון במהלך השנים, אבל בדרך נראה ששכחנו את המהות שלנו. זה לא סתם שנשים אורגות שטיחים במספר מקומות רב בעולם, הישיבה הזו יחדיו , נשים סביב מלאכות האריגה, סריגה, רקמה מרגיעה, מחברת, תהליכים מעובדים לא רק פיזית בידיים אלא גם בראש. ברגע שאת סורגת נעליים או גרביים ובא היום שנמאס לך מהם, אין בעיה, את פורמת ומייצרת דוגמה חדשה. שלא כמו המוצרים המודרניים שצורכים, זורקים ועורמים באתרים לדורי דורות.
המלאכות הקדומות, המסורתיות, משמרות את המעגליות שבטבע, מקבלות ממנו ונותנות לו בחזרה. לשמר מסורת שכזו זה בעצם לשמר ערכים בסיסיים שאבדו לנו במהלך הקידמה. זה לא רק שטיח. זה הרבה מעבר לזה".
הדור הבא
הילדים של אלונה יודעים לעשות הכל. עזימה ומקס סורגים מגיל צעיר , אורגים, מנגנים : ״לימדתי אותם באותה הדרך שאני למדתי.״
אדי בעלי הוא אמן מוכשר ויש לו ידי זהב. יודע לבנות הכל – את הכלים שהיו חסרים לי לאריגה הוא בנה : רהיטים, כלים וגם את הבית עצמו. המוצא שלי הוא צ'רקסי. הערכים שספגנו לאורך הדורות זה לייצר כמה שצריך בשביל לחיות, לא להתבהם, הכל בפרופורציות. מה שאתה מגדל זה מה שאתה אוכל.
האוכל שלנו ברובו הוא כיסוני בצק ממולאים ועושר של מיני לחמים ומיני גבינות שידועות מהקהילה הצ'רקסית בארץ. כשעבדתי בגן ילדים לימדתי את הילדים כיצד מכינים גבינה. תהליך הכנת הגבינה בימים ההם היה מדוייק ושואב את המיטב מכל השלבים.
מהחלב היינו לוקחים את השמנת וממה שנישאר עושים גבינה. המים שהיו נוצרים בתהליך שימשו לרחיצת השיער במקום קונדישנר. לא זורקים כלום".
אלונה לא זורקת כלום, עם הטאבון שבונה בעלה בחצר ביתם היא מחייה עולם שלם ששרד דורות ארוכים ודווקא, שנראה שכבר יתבולל ויטמע כאן במארג התרבויות הישראלי הוא מוצא את דרכו חזרה לעולם דרכה.
על מה את חולמת ?
"החלום שלי להקים מרכז אריגה שניתן לקבץ בו נשים יחדיו , ללמוד את מלאכת האריגה , ליצר , למכור ולספר את הסיפור שלנו כאן במצפה רמון. הכוונה היא להשתמש במיומנויות מסורתיות בכדי לייצר אמנות שקשורה למקום שאני חיה בו כעת – להפגיש את העבר עם ההווה והעתיד.
אם פעם השתמשו הכפריות בסמלים הלקוחים מחיי היומיום והתרבות שלהם ושילבו את זה בדגמי האריגה שלהם. אני משלבת את הנוף הנפלא הזה שסביבי ומכניסה אותו אל תוך השטיחים שאני יוצרת כיום, .אני יוצרת מתוך התרבות שאני חיה בה . ומארחת בתוכה מיומניות עתיקות , משלבת בין ידע עתיק וידע חדש"
מתוך המיזם הדוקומנטרי שלי : ' המצפאים ' . מצפה רמון 2015 . עורך הכתבה : עירא דיין. עיתון 'המצפה מס' 13
למתעניינים בשטיחים של אלונה , לינה ואירוח : 052-8823895
