היא לא היתה שם כשהוא התגייס. ביום הראשון. בבקום. עם הריחות של הטירונים.
ז"א בתמונה דווקא רואים שהיתה. ועוד באמצע החבורה. יפה. זוהרת.
ללא תווי פנים וללא חריצים עמוקים.
זוהרת ויפה.
ללא מבע בעיניים.
היא לא היתה שם באמת.
היא לא היתה שם כשהתאומות התגייסו.
הפעם באמת לא היתה.
אשפוז קצר. לא צפוי. קצת כפוי.
וזה עבר.
ועכשיו, השלישי מתגייס.
ואם תהיה זו שאלה.
ואיך תהיה זו תעלומה.
המבע בעיניים לא חזר מאז.
רק הזוהר והיופי נשארו.
כאילו הפך ראשה ליצירת אומנות הנישאת על צוואר גבוה.
מחוברת לגו כפוף.
ולנפש דהויה.
כשלא היתה שם בגיוס של התאומות, ירדה נפשה לתהומות.
לא הצליחה לשאוב עידוד, גם כשנגעה בקרקעית.
לא הצליחה לשאוב עידוד גם כשקראו לה מלמעלה קולות עמומים.
ועכשיו השלישי מתגייס.
והיא רוצה כל כך להיות שם.
לא רק בתמונה. לא רק יצירת אומנות.
רוצה להיות שם באמת.
בחיוך.
בדמעה.
בתפילה.
בחום החיבוק.
בתחושת הניתוק.
אחרי שההוא התגייס, אמרו לה שהכל תלוי בה.
ברצון שלה.
דומה שמאז נשאר הרצון תלוי על החבל במשרדו של מי שאמר. והיה.
העולם- כבר לא מחייך אליה לעומק.
רק זוהר. כמו הוא יצירת אומנות תלויה.
לא הצליחה להשיב הרצון לנפשה הדהויה.
כמה תהומות חצתה כדי להיות ביום השחרור של התאומות.
אבל איש לא צילם אותה אז.
התרכזו בתעודות הגזורות.
ובעוד היא מחייכת. באמת. מהלב.
חוו כולם את עוצמת הגעגוע.בכאב.
לזאת שלא היתה שם מזמן.
לא בחיוך.
לא בדמעה.
לא בתפילה.
לא בחום החיבוק.
נשארו רק עם תחושת הניתוק.