בחודשים האחרונים יצא לי להתוודע לכמה גברים גרושים מהממים ממש (וגם לכמה ש… פחות!).
אני מדברת על הגברים הנורמטיביים, הנחמדים, מלח הארץ כאלה, לא גברים מכים או בוגדים סדרתיים חלילה. רובם הגדול הגיעו לסטטוס "גרוש" בגללל שהאישה שלהן דאז הכריזה על רצונה החד צדדי להיפרד.
אני לא יודעת להסביר למה אחרי שנים של זוגיות מקרטעת וחיי נישואים בינוניים, הנשים הן אלה שבדך כלל קמות ואומרות די. חלק גדול מהגברים האלה עד היום לא ממש מבינים מה היה שם … כן, בדיעבד הם אולי מודים לנשים האמיצות הללו אבל בינם לבין עצמם הם עדין חסרי תשובות למה. מה, מה היה גרוע בנו עד כדי כך שננטשנו? האם אנחנו עד כדי כך מפלצות? הרי עבדנו, פרנסנו בכבוד, היינו אבות למופת, העלמנו עין כשהגיע חשבון האשראי שלך, התייחסנו בכבוד לאמא שלך … למה אחרות שנשואות לגברים "איומים" כמונו נשארות איתם ואילו אנחנו, בעל כורחנו, החלפנו סטטוס?
כבר כתבתי בפוסט הראשון שלי קצת עליי, למה קמתי וטרפתי את הקלפים של חיי.
בפוסט הזה אנסה קצת להסביר יותר, כי עדין זו אחת התגובות או הרמת הגבות הכי נפוצה שאני נתקלת בה – מה היה לך רע כלכך שעזבת הכל? בית מהמם ומעוצב עד הפרט האחרון, חיים כלכליים נוחים, איש טוב שאוהב אותך, תמונות משפחתיות פסטורליות בפייסבוק,
אז ככה, הרוב היה למראית עין … בפועל לא היה לי טוב. נקודה. בעצם שלושה סימני קריאה!!!
חלקתי את חיי עם מישהו שהפך להיות זר לי, מנוכר ולמרות הצהרותיו על אהבתו העזה אלי, לא הרגשתי את זה ובעיקר ממזמן זה לא היה הדדי. התקשורת בינינו עלתה על שרטון, פתאום לא הצלחנו להסכים על כלום, מריבות קטנות כגדולות לעיתים על דברים ממש שוליים יצאו מכל פרופורציה. הפסקתי לשתף אותו במה שעובר עליי, לפעמים לא ניהלנו שיחה נורמלית ימים שלמים חוץ מדברים טכניים שקשורים לבנות ו/או לבית. האיש שהיה הכי קרוב אלי בעולם הרגיש לי כמו שותף לא מוצלח בבית מאשר בנזוג.
זכור לי כמה פעמים שבאתי הביתה אחרי יום מוצלח בעבודה וברגע שנכנסתי הביתה הרגשתי איך אני נכבית מבפנים. ובתוך כל ההמולה הזאת, הבנות שלנו, המהממות והאהובות שלי, לעיתים נחשפות לחילופי העקיצות שלנו מעל הראשים שלהן ולעיתים נקלעות בעצמן לקו האש כשהעצבים מנותבים אליהן. ברגע שקלטתי את זה והבנתי שזה המודל הזוגי שהן נחשפות אליו ולומדות להכיר מקרוב, זה שבר אותי, ריסק אותי מפנים. הוריי, שיהיו בריאים, נשואים כבר מיליון שנה וממש לא באושר … האם זה המודל שחלחל לחיי? האם זו הירושה לחיים שארצה להעביר לבנותיי? לא שגירושין זה מודל טוב יותר, אבל לפחות שידעו שהבחירה בידן, שאף אחד ובמיוחד אף אחת לא חייבים להשלים ולקבל דברים שלא טובים להם.
לא רוצה לחיות את חיי, מחוסר בחירה וברירה. אלו לא החיים שתכננתי או ייחלתי לעצמי, לא כך ראיתי את משפחתי גדלה ומתפתחת, זה לא חיי הזוגיות או המשפחה שחלמתי עליהם. לא רוצה את זה, לא יודעת איך העתיד שלנו יראה ואם יהיה טוב או רע יותר, אבל אם לא אנסה איך אדע? ואם יש שם משהו אחר טוב יותר בשבילי?
הרבה פעמים חייתי את חיי בקונפרמטיביות משמימה, אז מה היה בי שנתן לי את הכוח לקום ולהגיד "סטופ כדור הארץ, לא משחקים ושוברים את הכלים?" יש לי כמה מכרות שנמצאות כרגע במערכות נישואין גרועות ואם היה להן X הן היו קמות ועוזבות. מהו X הנכסף? כסף, אומץ, אופי, חזון, עצמאות, אינטגריטי, פמיניזם? לא יודעת, אבל כנראה איכשהו יש לי את זה.
מט.
לא בדיוק, אבל בערך מה שדפנה אומרת.
[youtube -o6ZGffgeo8 nolink]
