'צבעים נמלטים' – ליסה בר
ליסה בר מציגה בפני הקורא פלטת צבעים עזים, צבעוניות מסחררת ומלאת פרטים, על גיבוריה ועל אומנותם ואמנות דור שלם של יוצרים מודרניים.
התקופה – טרום מלחמת העולם השנייה,
הסט – פריז, עיר האמנות, ומשם גרמניה ואירופה של טרום המלחמה ותחילת עליית הנאצים לשלטון.
והגיבורים – שלושה זרים, מכרים, חברים-אויבים, שתשוקה, כשרון וקנאה מניעים את דרכיהם את גורלם ואת סופם הטרגי.
על הסיפור: (ספויילר)
אל פריז, מלאת הצבעים העזים של שנות השלושים העליזות טרום מלה"ע ה-2, מגיע גיבורה הראשי של בר, שמו כעת ג'וליאן, שם אותו בחר לעצמו לאחר שעזב את עולמו הדתי חרדי בארה"ב שם נקרא יעקב. יעקב בן יחיד למשפחה חרדית שמגלה את כשרון הציור שלו ומפתח תשוקה ללמוד עוד ולצייר כאילו אין דבר אחר בעולם, נס אל חייו, ומצפה להתחיל אותם בפריס עיר האמנים, באקדמיה לאמניות. אך מפגש גורלי בבית קפה קטן מוביל אותו אל שני חברים, אמנים צעירים, האחד, רנה, צרפתי מוכשר, בנו היהודי של סוחר אומנות בעל מוניטין והשני גרמני, פליקס, הפחות מוכשר בחבורה, בנו של בן האצולה הארית. המפגש המסעיר בין שלושת הגברים הצעירים, כשבטווח שתי נשים עוצרות נשימה, ותשוקה עזה לציור, ולהכרה בכישרון, יוצר מחול מטורף של קנאה שתוביל למוות, שיגיע לאחר תלאות וייסורים, בשם האומנות והרצון להיות מוכשר ומקובל, ואל הצורך של ג'וליאן להציל את חברו רנה, אבל בראש ובראשונה להציל את האמנות המודרנית שהולכת ומושמדת ע"י הנאצים לנגד עיניו. ולהגיע בסופה של הדרך מלאת הייסורים וחסרת התקווה, אל הגאולה, אל הנחמה, אל האמת.
——-
אני לא מכירה את ליסה בר, כותבת הסיפור הנפלא הזה, אבל היא מצליחה במשיכת מכחול אחת בלי קנבס וצבעים אמיתיים, לצייר לפנינו, הקוראים, דרמה אנושית, נוגעת ללב ומרתקת, על חיי האמנות בכלל, ועל חיי הציירים בפרט, בתקופה חשוכה בה נרמסו נבזזו והושחתו יצירות כפיהם של גדולי האמנות המודרנית בידי הנאצים.
אני שבאופן אישי, אוהבת אמנות, ויודעת מהי קנאת יוצרים, נותרתי אילמת לנוכח מניפת הצבעים של בר. זהו אמנם סיפור על מלחמה, מלחמה עליה קראנו רבות כל כך, מלחמה ששינתה את פני ההיסטוריה האירופאית, העולמית, והאישית שלנו כעם, אבל בר מצליחה להוסיף צבעים חדשים לסיפור הגדול. מה גם שבנוסף על סיפור מרתק וסוחף, בר מוסיפה לנו הקוראים ערך מוסף, על אמנות, על יוצרים שחיו ופעלו ועל מה שקרה להם וליצירותיהם בתקופת המלחמה הנוראה הזו. ואם ספר מצליח לגרום לי להיסחף אחר גיבוריו ובה בעת מוסיף לי גם רקע היסטורי אידיאולוגי ומלמד אותי דברים חדשים, איני צריכה דבר נוסף. (מצאתי את עצמי מחפשת את הציירים שבר כותבת אודותם, מחפשת את יצירותיהם, את אמנותם).
אני אוהבת ספרים היסטוריים, סאגות מלאות תשוקה, ולאו דווקא של אנשים אלו אל אלו, ספרים ששוזרים בחובם אירועים דרמתיים אמיתיים. דמיות בדיוניות, לצד דמיות אמיתיות, שפעלו באותה תקופה היסטורית.
בר עושה מלאכה נפלאה בתיאור החי והנוגע שלה לתקופה הקשה והאכזרית הזו, היא שותלת את גיבוריה בלב האירועים ההיסטוריים, ומעניקה לנו הצצה אישית למהלכי ההיסטוריה, כדוגמת נוכחותו של ג'וליאן בעצרת בה נאם היטלר בפתיחת 'המוזיאון לאמנות גרמנית' במינכן. התיאורים שלה כל כך חדים, מלאי צבע פרספקטיבה וחלל שאנו הקוראים ביחד עם גיבוריה וחווים את הטירוף, השיגעון, הכאב, הצער והרצון לשרוד, להינצל ויחד עם זאת להציל את האמנות את התרבות את העולם.
אין לי יכולת מילולית כדי להביע עד כמה אהבתי את הספר הנפלא הזה, הוא כתוב בצורה הכי מרתקת בעיניי, בכל פעם שנאלצתי לעזוב אותו (החיים, החיים..) הרגשתי כאילו נקרעתי מקריאתי.
'צבעים עזים', ככה אני הייתי קוראת לרומן המרתק הזה. או אלוהים אילו צבעים עזים נפרסים ברומן הנפלא הזה. צבעים אמיתיים.
