התמונה הבאה ממחישה רגע של חופש. או לפחות משהו שהייתי מגדירה כחופש. וכנראה שגם אתם.
רגע בו הייתי במדינה אחרת, בתוך אי מבודד, כשמים טורקיז מולי ועצי קוקוס מאחוריי. קסום לא?
בדיעבד, אם תשאלו אותי אם הרגשתי חופשייה, היום אני אענה שלא.
בחמשת הימים האחרונים עברתי חוויה מטלטלת ועוצמתית כשלקחתי חלק בסדנת ״מהות״.
את מה שעברתי שם אני לא אצליח לפרט ולהסביר, אולי זה יקרה ביום מן הימים בפוסט אחר שיבוא ויעלה, אבל את השיתוף הבא אני חייבת לשתף.
קלישאה ככל שיישמע – ל״מהות״ נכנסתי אילור א׳ ויצאתי אילור ב׳.
ואם לומר את האמת, הגרסה השנייה אהובה עליי יותר.
קיבלתי שק כלים, הכי טובים שיכולתי לבקש.
הבנתי שאני טובה.
טובה באמת, הבנתי שאני מיוחדת כמו שאני, ככה פשוט.
הבנתי שהבחירה נמצאת אצלי בכל רגע נתון, ואני זאת שבוחרת לחיות חיים טובים ושלווים יותר. הבנתי שאני יכולה לבחור לנהל את החיים שלי בצורה נכונה ובריאה לי ואני גם ראויה לכך.
הבנתי שעד עכשיו פחד הניע אותי, אבל היום, אני אבחר להניע אותו יחד איתי.
החיים שלנו מלאי מכשולים, ואירועים לא צפויים.
היום אני יודעת שאני במקום של קבלה והוקרה ע״י בחירות הנכונות לי.
ובפאן הקצת יותר אישי, אחד הדברים שבשבילם הגעתי לסדנה הייתה אבא שלי. בלי לרדת לפרטים, בתום החמישה ימים, מעבר לזכייה שלי בעצמי, זכיתי באבא שלי מחדש.
חופש כזה לא חוויתי שנים. אני באופוריה, אני בהיי מטורף שאין משתווה לו. קיבלתי חופש פנימי אמיתי, וזה לא קלישאתי. קיבלתי את עצמי במתנה.״