ספר הביכורים של יפית שזו "70 אבנים כחולות" חיכה לי בתיבת הדואר. שמחתי למצוא בו הקדשה אישית וסימניה אליה נקשר עיטור של חרוזים כחולים.
יפית שזו היא עיתונאית וגם היא בלוגרית כאן, בסלונה. מאחר וכבר הכרנו באופן הלא וירטואלי, הייתי סקרנית מאוד לקרוא את הספר.
"70 אבנים כחולות" הינו אוסף של קטעים, מחשבות והמון תובנות שנכתבו ברגישות הנכונה ועם התיבול המדוייק של המילים. הוא נכתב באהבה גדולה למילים.
מצאתי בין השורות את יפית. מיוחדת, רגישה, מפעימה. יפית המביאה עימה מילים שהן דמעות ומילים של עוצמה.
יפית נוגעת בדייקנות בהרהורי ליבה: געגועים, אובדן, יחסים, אנשים, חפצים. כן, גם חפצים. כמו בקטע הבא (בעמ' 43)
יפית מפתיעה אותי בבחירות המדוייקות שלה במילים: "הנה אני, מילוי של פיסטוקים עם חמוציות. כולי עטופה בבצק "פילו", מעט קשיח אבל נעים באופן שהוא מערסל. יכולה להתערבב מבלי להיבלע." (מתוך קטע בעמ' 55)
נגיעה באובדן: "בהתחלה שוכחים את הפנים. את הכרונולוגיה של איפה היו צלקות, שריטות, קמטוטים. פתאום יש בלקאאוטים קטנים, האם הגומה היתה בסנטר, או בכלל במקום אחר? והעיניים? צבען היה ירוק או אולי דבש עמוק? אחר-כך את ההבעות, מה הן סימלו?…" (קטע מעמ' 120)
אי אפשר היה להישאר אדישה למילים.
יש עוד הרבה נגיעות קטנות בספר שנגעו לי ללב. ואני ממליצה גם לכם לקרוא ולהרגיש.
האבן הנוספת, ה-71 היא אלייך, יפית שזו (מקווה שאת קוראת)
מאוד אהבתי את ספר הביכורים שלך. אומנם לא הארכתי עליו במילים, אך אני בטוחה שתרגישי כמה ההערכה יש בי אליו.
יפית, אני מעריכה את היוזמה, היכולת והכשרון. מעריכה את הרצון להוציא את המילים מן המגירה אל מדף הספרים. מקווה שאת גאה. יש לך סיבה ראויה.
