בעלי היה צריך לעזוב את החווה למשך שבוע. הוא קיבל פרוייקט בתחום האבטחה והיה צריך לטוס למשך כעשרה ימים למקסיקו סיטי. אני נשארתי בחווה לבד עם שלושה ילדים, עם עוד כמה עובדים, עם בית מתפרק, עם זוגיות רופפת, עם חרקים וחיות אחרות, ועם נפש פצועה שמדממת כבר תקופה ארוכה.
בלילה הראשון שבו נשארתי לבד, התקשתי להירדם. משהו בתוכי בער, ממש פיזית, הרגשתי שאני לא מסוגלת לשכב במיטה. השעה היתה בערך 1 לפנות בוקר. קמתי מהמיטה, כי כבר לא יכולתי לנסות שוב ושוב להירדם. העייפות לא הגיעה. קמתי והתחלתי להסתובב בבית. להסתכל סביבי, בבית המוזר והזר שבו חייתי. עברתי בין החדרים והרגשתי כאילו משהו במטריקס לא מסתדר לי. כאילו יש משהו ממש מולי, שאני פשוט לא מסוגלת לראות.
על שולחן המטבח היתה מחברת שבה רשמתי את כל ההזמנות של העסק שלי, והתחלתי לדפדף בה. אולי הקריאה תעייף לי את העיניים, ואוכל סוף סוף להירדם. דיפדפתי בין הדפים המלאים במתכונים, מספרים, תאריכים, הזמנות… עד שהגעתי לדף ריק. לקחתי עט והתחלתי לשרבט מילים ומשפטים במחברת. לא היתה לי שום כוונה לכתוב משהו מיוחד, אלא סתם איכשהו להעביר את הזמן, בלילה, לבד בבית הזר שבו גרתי בתשעת החודשים האחרונים. המחברת הלכה והתמלאה במילים, שהפכו למשפטים, שהפכו לפסקאות שהפכו לטקסט.
בלי לשים לב כתבתי את כל הכעס שלי על בעלי. כתבתי אליו לו עליו. הטחתי בו את כל המטען שהצטבר במשך כל כך הרבה שנים. על ההבטחות הריקות שלו, על שהוא הביא אותי לחווה מתפרקת, לבית בלי רצפה, לחיים בלתי אפשריים, על שהוא הקים חלום של עצמו ועכשיו אני זו שצריכה להגשים לו אותו, על הילדותיות שלו, על חוסר האחריות שלו, על חוסר המקצועיות שלו, על הצורך שלו להתפאר בהצלחות כל כך רדודות, על שהוא בגד בי, בגד באמון שלי, על שהוא חורר אותי בסכין, על שהוא החריב את הנפש שלי, על שהוא ישב ועישן סמים במהלך כל הזמן הזה שאני עבדתי כמו חמור ופרנסתי אותנו, על שהוא מעולם לא הציע לי עזרה, על שהוא השאיר אותנו מרוששים, על שהוא פשוט נתלה עלי ומצץ ממני את כל הנוזלים החיוניים לקיומי, על שהוא שקרן, על כמה אני שונאת אותו, כמה אני כועסת כועסת כועסת כועסת….
כתבתי במשך כל אחד מהלילות בהם הוא לא היה בבית. הטחתי בו את כל הכעסים שלי, את ההאשמות שלי, צעקתי עליו והרבצתי לו, ירקתי עליו ובעטתי בו, צרחתי עד שלא נשארה דיו בעט. בלילה השישי להעדרו, לקחתי את המחברת וניסיתי לקרוא את מה שקראתי, וכמעט שלא הצלחתי. הכתב שלי היה מעוות ולא קריא. הכתב המעוגל שלי הפך מקוטע ומחודד. הכעס התפרץ בכל פסיק, אות וגרש.
אחרי עשרה ימים הוא חזר לחווה. הוא הגיע מאוד מאוחר בלילה, אחרי שהילדים כבר הלכו לישון. הושבתי אותו בכיסא מולי, ואמרתי לו שאני צריכה להקריא לו כמה דברים שכתבתי. לקחתי את המחברת, והתחלתי להקריא את שכתבה נפשי. הקראתי בקולם רם את כל הטקסט המעוות והמבולגן שכתבתי. לא היתה פה עלילה, גם לא התחלה, או אמצע או סוף. לא היתה פה התנסחות, או כללי דקדוק ועריכה. היתה פה הטחה של מציאות. כעס שנשפך מכל עבר. ים של רגשות שרק חיכו להתפרץ. נהר של זכרונות, של רגעים, של פצעים ושל שריטות, שרק חיכו להישמע.
ישבנו ככה במשך כמה רגעים. אני מקריאה והוא שותק. אני מרכינה מבט למחברת, והוא מרכין את מבטו לכפות ידיו המשולבות. מבטינו לא מצטלבים ולא נפגשים. אנחנו כבר לא. את הלילה הזה העברתי בשינה עמוקה מאוד. כבר המון זמן שלא ישנתי כל כך טוב כמו באותו לילה.
הרגשתי כמו אחרי לידה. קרה פה משהו עוצמתי, משהו פה נולד, ועכשיו? איך מתחילים? איך ממשיכים?
אחרי חודש עזבנו את החווה. עברנו בחזרה לציוויליזציה, המשכנו לחיות יחד עוד תקופה מסויימת אחרי אותו לילה, עד שהחלטנו להיפרד.
תהליך ליקוי החמה הוא איטי והדרגתי. לאט לאט צל הירח נופל על השמש, עד שאור השמש נחסם כולו. ככה אני הרגשתי באותו שלב. הייתי בליקוי מלא. הוא הסתיר אותי תחת כובד משקלו. נעלמתי לתקופה כל כך ארוכה. עכשיו הייתי עסוקה בלדחוף אותו מעלי. אני שמש לא מנוצלת, לא נראית. הצל שלו כיסה אותי תקופה ארוכה כל כך, עד שכבר שכחתי שיש בי את היכולת להאיר. הייתי פצועה, מרוקנת ובודדה.
התחלתי תהליך של צלילה עמוקה למצולות. הכעס משך אותי עמוק עמוק למטה. אור השמש כבר נעלם. שכבתי לי שם בקרקעית בערך שנה. רק בדיעבד הבנתי שהייתי בדיכאון. לא הצלחתי להרים את עצמי לעבוד, לבשל או למכור. שקעתי עמוק עמוק למעמקים. שם מצאתי את עצמי מחדש, כי רק במעמקים אפשר למצוא פנינים.
