אם אני צריכה לחשוב על רגע אחד הכי קשה בכל התהליך של הפרידה, אז ללא ספק ובלי לחשוב פעמיים: השיחה הראשונה עם הילדות.
הבשורה.
כמה שבועות לפני, הלכנו לפסיכולוגית לשיחת ייעוץ משותפת. מה להגיד? איך? מה לעשות אחרי? היה חשוב לנו שלשנינו יהיו כלים זהים ולא משהו שכל אחד קרא בנפרד ברשת.
הוא זרק פצצה לחלל האוויר, הוא לא רוצה לשקר לבנות ולהגיד להם שאמא ואבא החליטו להיפרד, אלא רק אמא החליטה … לא מוכן שהוא יהיה בצד שהילדות יאשימו בעתיד. הפסיכולוגית ואני נחנקנו במקום. גברים? מה יש לכם? מה יותר חשוב לכם עכשיו האגו האישי/גברי או הבריאות הנפשית של הילדים שלכם? נראה לך שלילדה קטנה יש את היכולת הרגשית להבין את זה? לא מספיק שעכשיו כל החיים שהכירה מתפרקים לה מול העיניים היא צריכה לבחור צד טוב וצד רע? לקח לנו הרבה זמן להוריד אותו מהעניין הזה, הוא לא השתכנע אבל בסופו של דבר הסכים לשתף פעולה עם הקו השמרני והרגוע שהפסיכולוגית הטוותה.
כתבתי טיוטא לשיחה איתן, התאמנתי מול המראה. האם אפשר באמת להתכונן לרגע הכי איום בחיים שלך?
החלטנו על יום שישי אחר הצהריים. למחרת יש את כל השבת, נעשה משהו משפחתי רגוע, אין בית ספר או עבודה למהר אליה. ניתן לכולם להתרגל ולעכל כמה שיותר לאט.
סיימנו לאכול ארוחת צהריים, הילדות שיחקו להן בסלון, מרוויחות ביושר עוד כמה רגעי ילדות תמימה ומאושרת. אנחנו נושמים נשימה ארוכה וקוראים להן: ״אמא ואבא רוצים לדבר איתכן, יש לנו משהו לספר לכן. בזמן האחרון אמא ואבא לא כ״כ מסתדרים ורבים הרבה, אז החלטנו להיפרד ולגור בשני בתים. אנחנו תמיד נישאר ההורים שלכן, תמיד נאהב אתכן ומכן לעולם לא ניפרד". בום טראח !!! העולם חרב !!! זהו אי אפשר לחזור לאחור, המילים הנוראיות יצאו לחלל האוויר … מציאות חדשה.
לא משנה כמה הכנות עשינו ודמיינו איך יהיה, באותו הרגע הבטן התהפכה ורק היה בא לי למות כאן ועכשיו.
הגדולה (8) הבינה מיד. היא בדיוק קראה ספר שהנושא הוזכר בו בעקיפין, היא מכירה ילדים נוספים מהכיתה שהוריהם גרושים. המושג לא היה זר לה. היא התחילה לצעוק ולבכות ״לא, אני לא מסכימה. אני לא רוצה הורים גרושים… אני לא מסכימה! אני לא מסכימה"!!! הקטנה (4) לא באמת הבינה וביקשה לחזור לשחק.
ישבנו שם שלושתנו, בוכים, רכוני ראש, מובסים רגשית, הרבה חיבוקים, הרבה הרבה דמעות.
זה היה ללא כל ספק הרגע הכי קשה בחיים שלי, גם עכשיו בעודי כותבת שורות אלו ונזכרת הדמעות זולגות מעצמן. זהו רגע שייחרט בזכרוני לנצח, ולצערי תמיד תמיד לשלילה.
אחרי דקות ארוכות מאוד של בכי בלתי נשלט, היא קצת נרגעה והתחילה בשלב השאלות הפרקטיות. השאלה הראשונה שלה הייתה אם היא ואחותה יישארו ביחד וענינו שכמובן שכן. הייתי כ״כ גאה בה על השאלה הבוגרת והרגישה הזאת. אין ספק שהיא ילדה מיוחדת במינה.
אח"כ היו שאלות איפה נגור, מתי נעבור דירה, מה יהיה עם הבית ספר, אם נתחתן עם אנשים אחרים ואם היא חייבת לספר לחברות שלה (מסתבר שהיא די התביישה מזה). ענינו על כל השאלות ועודדנו לשאול עוד. למחרת התקשרתי לבשר למחנכת ולגננת. שיידעו, שיהיו ערות לשינויים ושכמובן ידווחו לנו במידת הצורך. זהו הבשורה רשמית בחוץ … זה קורה, זה כבר לא רק בינינו, זה קורם עור וגידים.
הגדולה קצת הסתגרה בכיתה ושידרה לוק של ״יש לך משהו עצוב בעיניים״ והקטנה התרפקה על כולם בחיבוקים גדולים וארוכים. תודה לאל שזכינו בנשות חינוך מצוינות. הן ליוו את הבנות, תמכו בהן ונתנו להן הרבה חום ואהבה וזה ממש לא מובן מאליו.
בימים הבאים עלו עוד שאלות וענינו על כולן בהרבה רגישות, סבלנות ואהבה. חבל שלא השכלנו להיות מכילים כאלה כשעוד היה אולי מה להציל בינינו …
אח"כ ביקרנו בבית החדש, לאט לאט הגדולה התחילה לספר לחברות שלה והיתה תחושה של הקלה מסויימת באוויר. עד היום עולות שאלות ויש לא מעט רגעים קשים, משברים קטנים וגדולים.
העולם של כולנו כפי שהכרנו התפרק לנו מול העיניים ומאז אנחנו לומדים לחיות עם השינוי העצום. וזה לא קל, לא קל…
