זה לא קל, לעבור ממצב למצב.
משינה ליקיצה, מערנות להירדמות, משקט להמולה, ממרחב פרטי לציבורי, ומחופש לשיגרה.
המעבר דורש התארגנות אחרת, פרידה מהקיים, אחסון של חוויות מרגע הווה, למגירות זיכרונות העבר.
לילדים עם קשיי וויסות, אתגרי קשב, ורגישות גדולה, המעברים מורכבים אף יותר…
לרוב הדרישות של המערכת החינוכית מהם, מצריכות מהם הרבה מאמץ, ולעומת החירות של החופש, הפער נראה עצום..
איך אפשר להקל עליהם (ועלינו, ההורים)?
לעזור להם למצוא זיכרון טוב, להפוך אותו למוחשי (מקל מטיול של החופש, חלוק אבן קטן, מכתב קצר עם כמה מילות פרידה מהחופשה, תמונה שאפשר להדפיס ולגזור ולקחת איתם בקלמר)…
ההמשגה של הזיכרון, ההפיכה שלו למשהו גולמי, הופכת אותו למדובר, לנוכחי ומעוצב כעוגן בזיכרון, כמו מפתח נגיש לדלת הקסמים במרחב הזיכרונות האין סופי של המוח…
ציטטה חוקרת הזיכרון המופלאה אליזבת לופטוס: "הזיכרון הוא שומר הסף של כל המאורעות, ולאדם יכולת מופלאה להדחיק זיכרונות בלתי רצויים, ולהדגיש ולהבליט זיכרונות רצויים"….
אז מחר, בארוחת הבוקר, לפני הכניסה ללימודים, לגן, או לעבודה, נמצא מפתח בהיר, צלול, שייקל על המעבר ויפתח ברגעי השיגרה, את דלת הקסמים של הזיכרונות…
לפעמים, כל מה שצריך, הוא לשמן את צירי הדלת ולשים את המפתח במקום נגיש…
"אם מתחשק לך לפעמים, לפתוח לרגע את דלת הקסמים, בוא ואתן לך מפתח"…..
להתראות, עדי
