כשמגיע ספר חדש של אורה מורג לספרייה שלנו תמיד מורגשת תכונה של אי שקט, הילדים חסרי סבלנות, רוצים לדעת מה מקומם בתור, מי לא החזיר את הספר בזמן ובכלל אצל מי הספר נמצא אולי אפשר לסגור איזה העברה קטנה בהסעה לבית הספר ולקצר זמנים. לכן ברור לי שגם הספר החדש שלה "55 דקות באנטבה" יעורר את אותה התרגשות. מי שטוען שהילדים והנוער של היום לא קורא, כנראה לא מכיר את סדרת הספרים שלה והוא גם מגיע אלי יומיים בדיוק אחרי שעודכנתי שאורה מורג מגיעה לביקור בבית הספר היסודי בכפר תבור, ולשם כך ביקשו ממני לעניין את תלמידי בית הספר בספריה. צירוף מקרים? לא נראה לי.
הספרים עוסקים באירועיים היסטוריים במדינת ישראל ולא רק אירועים רחוקים כמו "בעקבות הבית הנעלם – סיפורו של בנימין זאב הרצל או "בחזרה אל הבוקר" על ימיו האחרונים של היטלר ומשפטי ניריברג, היא כותבת גם על ההיסטוריה המודרנית שלנו כמו "שלוש יריות בכיכר" על רצח רבין ועכשיו גם על מבצע אנטבה.
בכל הספרים הגיבורים הם בני נוער, בני 12-18 שחיים את האירועים הללו, המתח הוא קליל, משאיר את הילדים דרוכים אך לא מפחיד או מאיים וקוראי הסדרה פשוט נשאבים לספר ומגיעים לספרייה לבקש עוד.
עכשיו לענייננו:
55 דקות באנטבה אנחנו פוגשים את עומרי בן ה14 שעולה בפעם הראשונה על מטוס ללא הוריו. עומרי מוקסם מתמי שיושבת לידו וגם היא טסה ללא הורים. אך רומן הנעורים התמים הזה מקבל תפנית קשה כאשר לפתע הם מוצאים את עצמם בשיאו של חטיפת מטוס ומה שאנו מכירים כמבצע יונתן. הספר זורם, הפרקים מסודרים כמו ספירה לאחור על המתרחש בארץ ועל שעובר החטופים בשדה התעופה. המעבר בין הזירות מספקת לילדים הצצה נדירה על קבלת ההחלטות והתנהלות המבצע. השם" 55 דק באנטבה" לקוח מתוך שיחה עם הנווט על אחת המטוסים, המצבע ארך 55 דקות. את הסוף כולם יודעים, מה קרה תוך כדי? איזה תפקיד לקח על עצמו עומרי הצעיר, את זה ידע רק מי שיקרא את הספר.
