שנת 2016.
שעת אחר הצהריים, הבן שלי בן החמש הפעיל סרטון ב"יוטיוב" כשלפני סרטון שיר ה א-ב שכל כך רצה לצפות בו, עלתה הפרסומת החדשה לניקול. מכירים את ניקול? ניקול אינה אישה, אלא חברה המייצרת מוצרי ניקיון לבית, בניגוד למה שתכף אפרט.
טוב, אני לא האמנתי למשמע אוזניי, להפתעתי, במקום לשווק את טיב המוצר, הפרסומת בחרה להיות בעלת רמיזה להטרדה מינית, גרגר האבק, מפתה בקול גברי – "ניקול.. אני יודע שאת כל הזמן דוחה אותי אבל אולי בכל זאת ניפגש לאיזה.." כאילו מדובר במחזר שלא הבין את ה"לא"! הראשוני, ממש טקסט הלקוח מסרט המתעד הטרדה.
ואז, ניתוק השיחה כשלאחריה הקריינית בקול משועשע ומבטיח: "האבק מציק לכן? תדחו אותו" כאילו כל הנשים שאי פעם הציקו להן, שאי פעם הטרידו אותן, כל שהן היו אמורות לעשות זה רק לדחות אותו, את אותו מציק, מטריד, זה הכל על כתפיהן. האומנם ניקול? איפה השיווק של המטליות הנהדרות שלכם?
[youtube 7DLhw354Has nolink]
רק לאחרונה סיימתי בהצלחה קורס בתקשורת, הקורס עסק בהבניית מציאות והבנייה מגדרית. מחקרים רבים מצאו כי ההשפעה של תכנים טלוויזיוניים הנה ארוכת טווח ובלתי מודעת, המסרים חודרים באופן בלתי רצוני במיוחד כשהם נשמעים פעם אחר פעם בדרכים שונות, ברדיו, בטלוויזיה, ב"יוטיוב" ועוד, מה שאומר שבשנת 2016, הבן שלי בן החמש או בני בן השש עשרה שמאזין לשירים ב"יוטיוב", צופה בפרסומת זו ומפנים מסרים הרומזים לו – 'סירבו לך פעם אחת? אל תתייאש תמשיך להטריד'. איפה הפיקוח על הפרסומות? והיכן מתחילה ונגמרת האחריות שלנו כחברה לקום ולהתנגד למסרים אלו? נשים וגברים כאחד. התקשורת מבנה לנו מסרים כה שגויים וכל כך מעוותים הרחוקים מהקידמה אליה אנו שואפים מרחק שנות אור.
מצורף לינק הפרסומת לשיפוטכם – הצפייה על אחריותכם.
– פוסט זה אינו בא לצאת נגד מוצרי חברת ניקול, אלא רק נגד הפרסומת המדוברת.
