\\
.
מי שולט במי – הריאליטי בנו או אנחנו בו? האם יד נעלמה כלשהי גורמת לנו, בכוונה תחילה, להתמכר לפריים טיים הטלויזיוני המסחרי, ואם כן – למה?
.
בימים האחרונים קיבל האיום האירני, המבוסס על טילים גרעיניים מעוררי בעתה, את המימדים הטבעיים שלו. זאת אחרי שרני רהב, מגן הטייקונים, איים על העיתונאית שרון שפורר שישגר לעברה לא פחות מאשר "טיל רעל". קל מאד להגחיך את האיש הזה. את רוב העבודה הוא עושה בעצמו וכדי להוסיף קישוט מלמעלה תמיד אפשר להזכיר איך הגן בחירוף נפש על הקרואסון של רולדין. אבל להגחיך אותו זו כנראה טעות, משום שהגיחוך מסתיר את התמונה האמיתית – התמונה של אדם אלים, שיכור כוח, שאינו בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מטרותיו.
רני רהב הפך לאחרונה לכוכב הפריים טיים כשופט בתוכנית "הכוכב הבא". שופט אחר באותה תוכנית היה אייל גולן. זוכרות/ים אחד כזה? כן כן, הזמר המפורסם, ההוא מ"הפרשה". אותה פרשה שבחסות מטחנת החדשות הפועלת ללא רחם ובחסות כוחות נוספים, אינטרסנטיים ומוכוונים היטב, נעלמה לה מעל פני האדמה. כן כן, אייל גולן שנחשד בבעילת קטינות (מונח, משפטי בעיקרו, שלא מתחיל אפילו לתאר את חומרת העבירות, עוצמת האלימות וגודל הטראומה שעומדים מאחוריו).
אז מה קורה כאן, לעזאזל? איך זה ששני הגברים האלה (והם לא היחידים כמובן) הפכו לאייקון התורן של הפריים טיים הטלוויזיוני המסחרי? האם מדובר במקרה או שמא ביד מכוונת? ומדוע רוב העם היושב בציון (כך על פי נתוני הרייטינג והשיח ברשתות החברתיות) ממשיך לשבת מול מדמנת הריאליטי ולצרוך ולספוג תוכן רדוד, מלאכותי ופוגעני?
הטיעון הקונספירטיבי הנפוץ בתקופה הזו מדבר על כך שיד מכוונת היא שמייצרת את הפריים טיים שהופך אותנו למטומטמות ומטומטמים וזאת כדי למנוע מאתנו לעסוק בדברים החשובים באמת. במחאה החברתית למשל. קשה ואולי לחלוטין בלתי אפשרי להוכיח קונספירציה כזו, אבל להתייחס אל הטלוויזיה המסחרית במבט ביקורתי בהחלט אפשר. אני מציע התייחסות לשלוש שאלות: שאלת ההתמכרות לתוכן המסחרי (עם דגש על תוכניות הריאליטי, שכבשו כל חלקה טובה), שאלת התוצאה של אותה התמכרות, והשאלה מי מרוויח מההתמכרות הזו.
בנוגע להתמכרות – בין אם זו נגרמת בכוונה תחילה ובין אם לאו, העובדה היא שהיא קיימת. אם לא היתה קיימת הרי שנתוני הרייטינג היו שונים, השיח הציבורי היה שונה ועל המסך היינו זוכים לראות תכנים שונים. ההתמכרות נוצרת משום שהריאליטי מספק לנו פתרונות קלים וצרכים בסיסיים. הוא זמין בלחיצה על השלט, הוא פאסיבי (לא נדרש מאתנו דבר מלבד לצפות), הוא שחור ולבן (כלומר לא מציע עומק ולא דורש התעמקות), הוא מאפשר לנו לאהוב ולשנוא, לתמוך ב"טובים" ולבוז ל"רעים", הוא מייצר הזדהות והוא מסיח את דעתנו לחלוטין משגרת החיים שהיא, לרוב, פחות נוצצת, פחות סינטתית, פחות מתוסרטת ופחות מושלמת. איך לא נתמכר…?! כל מה שנחוץ הוא לייצר מצב של צריכה. לגרום לנו ללחוץ שוב ושוב על השלט בשעה היעודה. זה קל. הצעד הראשון הוא לשפוך הרבה כסף, הרבה מאד כסף, ולהפציץ אותנו באינספור מסרים שהשורה התחתונה של כולם היא: "צפו בי". אז אנחנו צופים. ואם הצצנו, הרי שברוב המקרים גם נפגענו. הסיבות הנ"ל נכנסות לפעולה ואנחנו לכודים. למעשה, המנגנון הוא עד כדי כך משוכלל, שבניגוד להתמכרויות אחרות (כמו לסמים, לאלכוהול, להימורים, לאוכל) כאן לרוב אין לנו בעיה להודות בכך שאנו מכורים. לפעמים אנחנו אפילו מתגאים בכך. זהו המטבע החברתי, זהו הבון טון. אם לא ראית אין לך איך להשתתף בחוויה הקולקטיבית.
התוצאה – הפריים טיים המסחרי פועל כמו קסם. הקוסם, בזכות המיומנות והידע והטכניקה שלו, מסיח את דעתנו מבלי שנדע כי דעתנו הוסחה, ובזמן שאנו מוסחים הוא מעלים את נשוא הקסם. כאן ההסחה היא עצם הצפיה במסך. אם הקדשנו משאבים לצפיה בתוכנית זה אומר שלא הקדשנו אותם לדבר אחר. לדוגמה – העדפנו לצפות בריאליטי התורן במקום לצאת להפגנה. או גרוע מכך – העדפנו לצפות בדיווח הטלוויזיוני על ההפגנה במקום להשתתף בה בפועל. אם השתתפנו בשיח על הריאליטי הרי שהשתתפנו פחות בשיח אחר. אם הסכמנו לקבל את מצג השווא הטלוויזיוני לפיו הכל טוב, הרי שהסכמנו לא לראות את מה שלא טוב. ובנוסף לכל אלה, כאשר אנו מסכימים לצרוך את הפריים טיים אנחנו למעשה מקבלים את הפריים טיים, כלומר מבקרים אותו פחות, אם בכלל. במילים אחרות, אם למדנו לקבל את תוכנית הריאליטי שערוץ 2 משדר, הרי שנקבל גם את החדשות שערוץ 2 משדר. זה אומר שתהיה לנו פחות ביקורת, אם בכלל, על אותן חדשות. למשל פחות ביקורת על השפה שהחדשות עושות בה שימוש. אנחנו נשמע, למשל, מילה כמו "מסתננים" מספיק פעמים עד שנפנים אותה, נקבל את השימוש בה ולא נשאל שאלה כלשהי לגביה (כמו למשל מה ההבדל בינה לבין המילה "פליטים" ומדוע אחת מועדפת לעומת השניה).
את מי זה משרת – התשובה המיידית היא פשוטה. זה משרת את בעלי המניות של ערוצי השידור. הם אלה שמביאים את הכסף שבעזרתו ניתן לבנות אולפנים מרהיבים ועתירי פירוטכניקה, והם אלה שמביאים את הכסף שבעזרתו ניתן להפציץ אותנו במסרים שמשכנעים אותנו להדליק ולצפות. ולכן, באופן טבעי, הם אלה שמקבלים את הרווחים הנוצרים מהצפיה (למשל את הרווחים הנוצרים מפרסום). כדי לנסות לתת את התשובה המורכבת יותר עלינו לשאול מי מרוויחים מהשקט התעשייתי שההתמכרות שלנו לפריים טיים המסחרי יוצרת. מי מרוויחים ממצב בו חלקים נרחבים כל כך של האוכלוסיה אינם עסוקים בביקורת, בשאלת שאלות ובמחאה אקטיבית. ועלינו לשאול גם האם אותם מרוויחים יכולים בכלל להשפיע על קיומו של הפריים טיים המסחרי. האם, למשל, פוליטיקאים יכולים להשפיע על סגירתו או המשך קיומו של ערוץ טלויזיה, ואם כן – איזו תמורה הם יקבלו עבור יכולת ההשפעה שלהם…
השורה התחתונה האישית שלי היא זו: ההטפה לאי-צפיה לא נראית לי הרבה יותר טובה מההטפה לצפיה. אני אמנם מסכים איתה (ולמשל לא צופה בערוצים 2 ו-10) והיא תואמת את הדעות שהבעתי כאן, אבל היא מבוססת על אותו עקרון – להחליט עבור האחר. בעיניי עדיפה ההמלצה להפעיל שיקול דעת ולהגביר מודעות. כלומר השאלה היא פחות האם כן או לא נצפה בריאליטי כזה או אחר, ויותר האם נהיה מודעות/ים למשמעויות של התוכן הנצפה, לאופן בו מתמרנים אותנו מהדקה הראשונה ועד האחרונה (כלומר לעובדה שהריאליטי הוא הדבר הכי רחוק מתיעוד אמיתי) ולהשלכות האפשריות של החשיפה שלנו לתכנים המדוברים. פשוט לחשוב רגע לפני שלוחצים על השלט. לחשוב ולקחת אחריות.
צפיה מהנה…
\\