בלילה אני שוכבת במיטה. ראשי נח על שתי כריות. לרב בשלב הזה רק אני והוא במיטה הגדולה. אחר כך מגיעה הנבחרת.
מתכסה בפוך המרשרש. עוצמת עיניים. נושמת. מבקשת שינה מתוקה. רצופה.
בדרך כלל. היא לא באה מהר. לעיתים המחשבות נודדות. עולות ובאות. מחשבות רפאים מן העבר. מחשבות של הנהלת חשבונות ועריכת דין. שיחות נוקבות שמתנהלות ביני ובין עצמי. נאומים לאומה.
אני מתקנת עוולות ומסדרת סידורים. מתכננת תוכניות ומחנכת אנשים.
לעיתים להקת עורבים שחורים חגה מעל ראשי, עורבי המחשבות הרעות.
באותה העת שוכבים בבית הגדול עוד 17 אנשים. רובם ילדים, למעשה 16 מהם ילדים.
לפעמים אני מדמיינת את השעה הזו של היום ורואה מעלינו, מעל הבית הגדול תכונה רבה.
מעל לתקרה חלל, ובו מערכת צינורות חשמל ומים ודוודים. זהו גן העדן של העכברים. מעל החלל רעפים אדומים.
האם בחלל מאוחסנים כל החלומות של כולנו? כל הסיוטים?
אדי חלומות מתערבלים. על ארצות אחרות. על צרפת והפיליפינים על אוקראינה. על בת ים וקרית ביאליק על ראש העין ועל דרום תא.
על מתי שהיו קטנים ואיך יהיו גדולים. על יד מלטפת נעימה ומרגיעה. על יד גדולה נוסכת בטחון. על ריח של אוכל ומשחק ברחוב.
כמה עוצמה יש בבית עם כל כך הרבה ישנים. כמה חלומות נרקמים בו יחד. נשזרים בחוטי זהב או משי עדינים ורכים. ואיזה סיב גס שנשזר גם הוא.רפיה פוצעת או חבל דוקרני ועבה.
איזה אריג של זמן לילה נארג בחלל שמעל לתקרת הבית הגדול.
החלום על האיש שהופך כל לילה לזאב. הבטן שצובטת מרעב. גם שכהיא מלאה בסלט ופשטידה וגבינה וטונה ורק עוד לחם אחד. העיניים ששורפות מהדמעות. הפחד מהיד הגדולה שנוגעת. מהאור שידלק בפתאום. או לא ידלק יותר בכלל. על הצעקות שמעבר לדלת.
שקט רועש יש בלילה שלנו. הרבה מים שותים כאן ופיפי קמים שוב ושוב לעשות. ויוצאים וחוזרים.
זמן פריך. אישי מאד. זמן של לילה.
לפעמים אני יוצאת למסע בשקט בין חדרי הישנים. מאזינה לנשימות למילמולים. זה אוחז בקצה השמיכה חזק. זו מוצצת אצבע. אחד עיניו פקוחות לרווחה גופו דומם. הוא ממתין. אחת גופה כבד שערה פרוס כמו כתר פחם. ניתן לראות בה את התינוקת שהייתה ולחמול, קצת לחמול גם אותה.
זה ממלא כבר את כל המיטה ומציף את עיני בדמעות של זיכרון ישן. על הרגע הראשון שראיתי אותו וכמה זמן עבר. וזו מכודרת לכדור בקצה קצה המיטה שלה מעורסלת בדובים ושתי שמיכות אף קטן מציץ ונשימות קצובות בקצב מדויק, לפחות בזה יש סדר.
זה מסע החלומות. הלוואי והייתי פיה. הלוואי והיו לי כנפי רשת שקופות. ושרביט. הלוואי ובהנף יד הייתי זורה אבקה מנצנצת של תיקונים והשלמות. של מחיקות.
אתמול השתתפתי ביום עיון. עלו בו מושגים כמו "ילדים ללא עורף משפחתי" ו"אוכלוסיית קצה" ומלא נתונים סטטיסטים על אחוז ההורים שהם כאלה וכאלה וכאלה שהם גם כזה וגם כזה. והייתה דוקטורית שאמרה ופסיכולוגית שאמרה. והוצגה תוכנית ואפילו הודפסה חוברת. והיו מחיאות כפיים. ובסוף גם עלה הקול שאמר שכל הכבוד, שהיה יום מקסים אבל אין תקציב אז איך ניישם? הנציג הרשמי עלה במהירות לבמה וענה שדווקא יש ובדיוק הייתה אמורה להתבצע הפעימה (פעימה) הראשונה אבל נכנסו הבחירות אז בעצם אין. צריך לחכות ולקוות ויהיה בסדר.
למי? למי יהיה בסדר לעורף או לקצה? לנתונים היפים שהציבו בגרף? יהיה בסדר לת' שבבית שלו יש איש שהופך לזאב? או לס' שנפשה קרועה וכמה שלא ממלאים ריק לה כל כך. יהיה בסדר לי' שגונב ממתקים? או לו' שלא מצליחה להבין לאן היא שייכת? לנ' שעם אמא לא דיבר כבר חמש שנים אבל הוא בכלל לא מתגעגע אליה? או לא' שאסור לה להתלונן כי זה משפחה ועם משפחה אסור להסתכסך?
וכשיהיה תקציב. אז? יקנו לי אבקת פיות?
את האחריות על הימים אני לוקחת בקלות. העומס וההמולה כבר הפכו לסגנון חיים. מטלה, עיניין, דמעה או כעס או ציון מעולה או תור לרופא השיניים או שיחת עידוד או אסיפת הורים. עוד שתי תבניות של לזניה או סיר ענק של מרק. חולצה לבנה לשישי ועוגת שוקולד ליומולדת.
אבל בלילה. בלילה פרקטיות וניהול מדויק לא יועילו. דמעות של לילה עשויות אחרת.
להתבונן בילד ישן זה משהו שיש בו קסם אמיתי. וברגע השקט הזה בו רק הנשימות שלהם ושלי בחדר זה הדבר הכי קרוב ופרטי. משפחתי.
כשאני עוברת בין ילדי שלי לפני שאני הולכת לישון, מיטיבה שמיכה מפנה שערה מהפנים אני מרגישה הכרת תודה ושמחה.
כשאני יוצאת למסע אל חדרי הילדים הישנים ליבי כבד מצער. משקל החלומות שלהם. זימזום חלש אך נוכח של טרדות של פחדים. פירורים של תקוות.
את כל אלה אני משתדלת לאסוף בשקט. ביראת כבוד ולשמור להם עד שיוכלו לראות.
אין לי אבקת פיות. רק תקווה. ולפעמים כך גיליתי לתקווה יש כוחות מופלאים.
אין לי שרביט. יש לי כף של עץ, ישנה, איתה אני בוחשת בסיר הגדול תבשילים. ועם כל קמצוץ של קינמון או כמון תפילות אני מפזרת. לת' ולס' ולא' הגדול.
אני לא עורף (הוא תפוס לי רב הזמן) ואין לי פעימות של כסף לספק. רק מילים של אמת שיוצאות מהלב שפועם.
וכשעולה הבוקר והבית מתרוקן אני מדמיינת את קול המסרגות הנוקשות בחלל שלמעלה.
שמיכה של חלומות ופחדים. של זיכרונות ותקוות נארגת. עכברים לבנים נעולי מגפי רכבים מפקחים על המלאכה. מעליהם רעפים אדומים מעל הרעפים פסיפלורה ומעל להכל שמיים. גדולים.