בשנים האחרונות מתנהל דיון סוער בין המצדדים בלידות בית לבין אלו המאמינים שלידה צריכה להתרחש בבתי החולים. בכל פעם שלידת בית מסתבכת אנו נחשפים לכתבות בתקשורת ולתגובות חריפות משני הצדדים, זהו מונולוג שבו כל אחד מקשיב רק לעצמו בזמן שהוא עסוק בלתקוף את השני. בזמן שדרוש לנו דיאלוג של הקשבה, במיוחד לנשים ולמשפחות שבחרו ללדת קצת אחרת.
אני אימא לשלושה ילדים, שנים מהם נולדו בבית.
לפני קצת יותר מחמש שנים הגעתי עם בן זוגי לבית החולים עם צירים כואבים וחזקים וירידת מים. רציתי ללדת לידה טבעית אך לא היה לנו את הכלים המתאימים ולאחר שעות במסדרונות בית החולים ובחדר המותאם ללידה הטבעית, עברתי לחדר לידה רגיל, קיבלתי אפידורל ואחרי מספר שעות ילדתי את בכורי היקר בלידה שסך הכול ניתן לתארה כמקסימה.
בדיעבד הבנתי כי הייתי צריכה לידי דולה עם ניסיון, משום שכשאתה נכנס לתוך בית החולים הסיטואציה אינה טבעית יותר ולכן לידה טבעית, במיוחד בלידה ראשונה, כמעט ואינה אפשרית. חדר הלידה אינו בית, ולהסתובב נפוחה וכואבת בין אנשים זרים כשמדי פעם רופא או מיילדת בודקים אותי ומבצעים פעולות ללא הסכמתי ושאינני מבינה מדוע הן מבוצעות , גרם לי לאי נוחות. במיוחד כשבחדר הלידה פתאום נדרשתי להוריד תכשיטים, לפשוט את בגדיי וללבוש חלוק, להסתובב עם אינפוזיה ולהישכב כחולה במיטה שכובה על הגב.
גם לבן זוגי, שגיא, היה לא קל. מחלקת נשים אינה מקום לגברים, הם נשארים לבד עם החששות והדאגות ובמקרים רבים אנשי הצוות שוכחים כי זוהי האישה שלהם שסובלת שם בין הרופאים והאחיות והילד שלהם שבא לעולם. שגיא נשאר לבד במסדרון בזמן שאותי אשפזו במחלקה לפני שאוכל לעבור לחדר לידה טבעי, וגם כאשר נשארתי לבד במיון יולדות. המצב הפך לקל יותר רק כאשר עברנו לחדר הלידה הטבעית, עליו שילמנו סכום כסף לא מבוטל, שם הלידה הפכה לשפויה יותר מכיוון שהיינו סוף סוף יחד. בני המשפחה הגיעו והוקפנו בתמיכה ואהבה.
לאחר הלידה הנקתי והתחברתי ליצור המדהים, מרקו הקטן שלי, ורציתי לחבק ולהיות איתו לנצח. אבל הסבירו לי שתינוק צריך להיות במכשיר חימום ואותי העבירו לחדר במחלקת יולדת, מלווה בשגיא ובאחותי. המצוקה שלי זכורה לי היטב ואני מרגישה שלעולם לא אוכל לשכוח את הכמיהה הזאת, רציתי את הילד שלי לצידי. לא הבנתי אז ואני עדיין לא מבינה היום איך תינוק בין פחות משעה לא נמצא עם אמו, או לכל הפחות עם אביו או בן משפחה אחר. שלחתי את אחותי להציק לאחיות והסתובבתי כמו חיה הנעה באי שקט כשמישהו מעז להתקרב לגוריה. כך הייתי במשך שעתיים, עייפה משעות של צירים אך לא מסוגלת לעצום עין עד אשר הוא הגיע. רק אז התמלאתי ברוגע אימהי טהור שאין שני לו.
במהלך ההיריון השני סיפרה לי חברה דולה שהיא מתכננת ללדת בבית. נדהמתי מהאפשרות ויצאתי ביחד עם שגיא למחקר מעמיק ככל שיכולנו דרך קריאת מאמרים, סיפורי לידות, צפייה בסרטים ופגישה עם ענת תל אורן המיילדת.
ידענו שזו הדרך המתאימה לנו, הבנו את הסיכונים וידענו שגם בבית החולים יש לידות שמסתבכות, היינו בטוחים שעבורנו זו דרך הלידה הנכונה. שנה ושמונה לאחר הלידה הראשונה חווינו חוויה ששום מילה לא תוכל לתאר אותה, חוויה מזככת ומעצימה. מרקו, בננוהבכור היה אתנו רוב הזמן ובשעות הקשות הוא בילה במרחב מוכר לו עם סבתות, סבא ודודים. לא נעלמנו לו, מתי שהתאפשר הוא נכנס הביתה, נישקנו אותו וחיבקנו אותו ובכך נטענו בו ביטחון כי התהליך הוא טבעי, אמא לא חולה אלא יולדת.. הוא הכיר את ענת המיילדת וסמך עליה כמי שהגיעה לעזור לאימא ללדת את אחותו.
הסתובבתי בביתי בחופשיות, שגיא וענת תומכים בי, שתיתי כוס יין ונשכבתי במיטתי לנוח ולהירגע. תחושת הביטחון בעצמי כמי שיכולה ויודעת ללדת ללא רופאים וללא משככי כאבים הייתה חזקה. הרגשתי אישה עוצמתית אשר בוטחת בחושיה וקשובה לגופה. הלידה הייתה מהירה וילדתי פרצה החוצה בעודי כורעת על רצפת המטבח וזועקת אותה מתוכי כששגיא מחבק אותי.
עשר דקות לאחר מכן, כבר הייתי מחובקת עם מרקו בזמן שהנקתי את סימון ובבית נוצר סביבי באופן טבעי מעגל נשים נרגשות, אמי, אחותי וחמותי. לאחר שהתקלחתי הצטרפו אבי, גיסיי והאחיינים וישבנו לאכול ארוחת צהריים יחד עם המיילדת אשר הפכה לרגע לחלק בלתי נפרד מהמשפחה.
בעקבות ההצלחה והעובדה שכל המשפחה חוותה חוויה נדירה ומיוחדת, החלטנו גם בלידה השלישית ללדת בבית עם ענת. הייתה זו בחירה מושכלת שהובילה ליום לידה מדהים ומיוחד שבו שני ילדיי היו איתי בתהליך הלידה.
במהלך המפגשים ומעקב ההיריון עם ענת היינו תמיד בהרכב מלא, שני הורים ושני ילדים. ענת העלתה רעיון של נוכחות הילדים בלידה לאור העניין שהם גילו והחלטנו להכין אותם על ידי קריאת ספרי לידה יחד והסבר על התהליך. ליתר ביטחון ביקשנו מבני משפחה להיות זמינים בבית חמותי הצמוד אלינו.
כל משך הצירים הסתובבנו כולנו בחצר המשק, דמיינו לרגע סרטי לידה בטבע, ככה בדיוק זה היה. בכל פעם שהיה לי ציר הילדים רקדו ביחד איתי והשמיעו קולות ואף נכנסו איתי לאמבטיה וחיבקו והתרגשנו יחד. הם עזרו לי לעבור את הצירים בקלות ועזרו לענת לסדר את חדר העבודה אשר הוסב ל"חדר לידה", הרגשתי נוח שהם נמצאים בבית עד לחצי שעה האחרונה.
בשעה שבע וחצי בקשתי מהם לעלות לסבתא, היה זה שלב צירי הלחץ והכאב היה חזק, הקטנה שלי הסתבכה עם חבל הטבור ומכיוון שתינוקות הם יצורים חכמים, היא התקדמה לאט והלכה קצת לאיבוד בדרך. ענת ביצעה תהליך התערבות וזיהתה את חבל הטבור אך כל המדדים היו טובים. לא הסכמתי לזירוז ונתתי לתינוקת את זמנה. בדיעבד הסתבר שזו הייתה החלטה נבונה כי אם הייתי בבית החולים היו ככל הנראה נותנים פיטוצין לזירוז וייתכן שהייתה נוצרת שרשרת של בעיות.
בחצי השעה האחרונה נוכחתי עמוק בתוך הכאב וזכיתי לתחושת העצמה נדירה בעוצמתה, אמונתי בגופי ובעצמי הובילה את הלידה, סמכתי על הסובבים אותי, על התינוקת ועל גופי, תוך הקשבה למתרחש בו. דקה לאחר הלידה שגיא רץ להביא אליי את מרקו וסימון הגדולים, סימוני כבר ישנה אבל מרקו חיכה לנו ליד הדלת מתרגש, הוא הרגיש שהלידה מתקרבת והתעקש לבוא הביתה עם סבתא ודודה. הוא רץ בהתרגשות חיבק אותי חזק וזכה לחתוך עם שגיא את חבל הטבור וללטף את אחותו צ'ארלי היונקת מאימו.
שוב התמלא הבית במעגל נשים ולאחריו כל שאר בני המשפחה, מקיפים ומברכים את הקטנה שהגיעה בזמן שהיא שוכבת לצדינו במרחב הטבעי ביותר, בבית שלנו בחיק המשפחה.
יש שיגידו שהיה לנו מזל, וזה נכון, כל לידה היא נס גדול. אבל לכל אישה ומשפחה זכות לבחור את הנס שלה. לאורך ההיסטוריה נשים ילדו בבית בתוך קהילה מחבקת ותומכת, יש מדינות בעולם המערבי שבהם לידת בית היא האופציה הראשונה ורק במקרה של סיכון נשלחים לבית החולים. מאידך יש נשים שמרגישות בטחון רב יותר ללדת בבית חולים וגם זה בסדר. אבל לכל אישה ומשפחה יש את הזכות לבחור את דרכה, לידה היא לא אירוע מסכן חיים, אלא יוצר חיים. כך או אחרת אני מאחלת לנו כחברה וכנשים בוראות ויולדות, שנדע לכבד את הרגע המאוד פרטי ואינטימי הזה שבו כל אישה זכאית וחייבת לבחור את דרכה. שנזכור לנהל דיאלוג של הקשבה ולהפסיק את שיח החרשים והניסון להיות צודקים, יהודה עמיחי הזכיר לנו שבמקום בו אנו צודקים לא יצמחו פרחים. לכל אישה ולכל משפחה צרכים שונים, אין טוב או רע, אין דרך אחת, בואו נלמד לכבד את זה.
