אז מסתבר שאחרי שני הפוסטים האחרונים שלי יש אנשים שפחות נעים להם להיות בתוך הראש שלי ואחרי הימים האחרונים בהם עברנו מעצב עמוק לשמחה וחגיגות יום ההולדת של המדינה, הגיע הזמן להראות לכם שאני לא
מ-מ-ו-ר-מ-ר-ת
אני יודעת שלפעמים אני מצטיירת כאחת ואפילו שבהתחלה שקלתי לקרוא כך לבלוג שלי, אני חוששת שאני being misunderstood… אני לא יודעת איך יצא שנהייתי סרקסטית, אבל אני כזו ולמען האמת לא מרגישה צורך להתנצל על כך. אבל אני כן מרגישה צורך להסביר שאני לא מרירה…
נכון, יצא שהתמרמרתי פה בינתיים על הגיל, גנטיקה, על התנדבות, פסח, ישראליות ואפילו על אלוהים. רק מתבקש שאתמרמר פה עכשיו על הדוחק בערב יום העצמאות בבמות המרכזיות, אחרי הכול מי לא נהנה מהופעה של אומן זה או אחר כשכל מה שאתה מצליח לראות זה את בלורית השיער שלו במקרה הטוב וגם ככה הוא נעלם אחרי 10 דקות, זה אחרי שקיבלת שפריצים של קצף ומכות פטיש כי איך אפשר לשמוח בלי להרביץ קצת למישהו על הדרך? האמת היא? אני אוהבת את יום העצמאות, אוהבת את השמחה הזו שמקיפה את כולם, אוהבת את זה שערב אחד לא עוסקים בכמה חרא פה אלא בכמה אנחנו שמחים למרות הכול להיות פה, בשאר הימים בשנה נדאג להתלונן (רק בשביל לעשות שיהיה פה שמח באמת בכל הימים האחרים בשנה), והכי אוהבת להסתכל לשמיים כמו ילדה קטנה ולבהות בזיקוקים.
מי שמכיר אותי טוב יודע שאני אוהבת לצחוק ולהצחיק, שרוב היום אני מסתובבת עם חיוך על הפנים ושיש הרבה דברים בחיים שלי ובעולם עצמו שאני מודה עליהם ומרגישה מבורכת. אני כבר יודעת שאמא שלי הולכת להיות מודאגת מזה (אני חושבת שהיא נולדה כזו. מודאגת) ובכל זאת אפרט:
- הראשונים ברשימה הם ההורים שלי, שהעניקו לי כל מה שיכלו כשגדלתי וממשיכים לעשות זאת עד היום וחשוב יותר אוהבים אותי ללא תנאים על היותי אני
- האחים שלי שתמיד שם בשבילי לא משנה מה
- בן זוגי היקר שסובל אותי כבר כמעט 20 שנה ונשאר שם גם כשאני מרירה ועצבנית ובעיקר על זה שבזכותו (וגם קצת בזכותי) יצאו לנו שני בנים מדהימים כל כך (וכן, אני יודעת- גם הילדים שלכם מדהימים)
- יש לי אחלה חברים – בין אם אלו החברות שאני מדברת איתן כמעט כל יום במשך שעות על כל נושא שבעולם ובין אם זו החברה שיוצא לנו לדבר פעם ברבעון אבל אנחנו מכירות אחת את השניה כמו את כף היד כי היא בחיים שלי כבר מבית הספר היסודי. ובכלל החברים שלי, הישנים והחדשים הם כמו אוסף נדיר שהצלחתי לצבור במהלך השנים בכל מיני מקומות
- יש לי קורת גג מעל הראש ואוכל במקרר וזה ממש לא טריוויאלי
- אני קמה בבוקר לעבודה בלי הרצון למות (וזה לא תמיד היה ככה)
- על התחושה שאני יכולה לעוף כשאני מסיימת לשחות (אני יודעת, קוראים לזה הורמון האנדרופין)
- על השמיים, השמש, העננים, הים, הפרחים (הפרח האהוב עליי הוא צבעוני, סתם עובדה) הגשם ובעיקר הריח שמגיע אחרי הגשם הראשון
- מוזיקה שממלאה לי את הנשמה וגורמת ללב שלי לשיר (וגם להזיז את השפתיים ולהוציא מהפה צלילים שנשמעים כמו שירה)
- על זה שאתם אשכרה יושבים עכשיו לקרוא את כל הקשקושים האלו שעוברים לי בראש
אפילו על הארץ הזו שאני חיה בה (פחות על המדינה ואני יודעת שיכול להיות הרבה יותר גרוע אבל זה רע שאני חושבת ורוצה שיהיה פה הרבה יותר טוב?) שיש בה הכול- שלג ומדבר, ים ואגם, ירוק וחום (פחות אוהבת את החום) את המקום הכי נמוך בעולם (ובכוונה בחרתי בשם הזה כדי לתאר את ים המלח ולא בחלופות ים מוות וגיהנום, אני בכל זאת מנסה להראות אופטימיות) ואת עיר הבירה המיוחדת שלנו שאפילו בי מצליחה להחדיר קצת תחושה של קודש
ואחרונה ברשימה על היותי אני, על מגרעותיי וחסרונותיי. עדיין יותר שלמה עם עצמי מאשר לא. אספר לכם בסוד… יש דברים שאוהבת בעצמי ואפילו גאה בהם כמו בין השאר את היותי סרקסטית.