בימוי: עמיר קליגר תפאורה: עמית דרורי תאורה: פליס רוס מוזיקה מקורית ועיצוב סאונד: גיא כוכבי הדרכת גוף: אופיר דגן תלבושות: רונה משעול יוצרים : עמיר קליגר שחקנים : לירון בן שלוש, ישי גולן
מישהו אמר "בכסף ובזמן שלי יש לי דברים יותר טובים לעשות, לא צריך צרות של אחרים, יש לי מספיק משלי, נו אבל גם זה תאטרון " בשביל זה באנו , לא ?!
המחזה הזה בעייני נע בין תיאטרון תייעודי לבין סוג של מחזה טרגי מודרני שבו הדמות הראשית מקריאה את מכתב ההתאבדות שלה במשך שעה וחצי אם לא יותר עד שהמחזה מסתיים .כשהמחזה מסתיים, האולם שקט וחשוך מתוך הקהל רק אדם אחד נאנח וכולנו צוחקים. זו הפעם הראשונה שצחקנו. באנחה הזו כאילו והוא ביטא את מה שכולנו הרגשנו, מצד אחד הזדהות עם הכאב העמוק של השחקנית ומצד שני הכמיהה לסיום הכאב , ואולי לחלק מהאנשים הכמיהה לסיום ההצגה . בעבורי האנחה הזו ביטאה את הרגע שבו אני, באופן אישי במהלך ההצגה, משכתי את החלק הקדמי של חולצתי כאילו ואני מבקשת אוויר חדש לנשימה. רגע לפני שאסביר למה, הנה קצת רקע .
- 4.48 פסיכוזה קרדיט צילום ז'ראר אלון
המחזה
תסריט אחד לסרט וארבע מחזות כתבה המחזאית שרה קיין עד לגיל 28 הגיל שבו התאבדה .
4.48 פסיכוזה הוא המחזה האחרון שכתבה שרה קיין. מחזאית בריטית עכשווית שעוררה ביקורות שנויות במחלוקת לגבי כתיבתה והדמויות שהציגה. נקודת מבטה השונה מאתגר תפיסות מסורתיות קיימות וישנות. במהלך המחזה אין הסבר לפריצתו של ההתקף הפסיכוטי, אבל מעבר לפגיעה בבוחן המציאות והפרעות חשיבה המחזה עוסק בדכאון, התעסקות בחסך באהבה, יחסים ותלות . בידוד שאותו מעצימה התפאורה שני חדרים, אחד למטפל שלה והשני חדרה שלה עם דלת אחת למעבר בין שני החדרים וזכוכיות שקופות המאפשרות הצצה לעולמה .
השימוש ב אפקט הניכור הוא גאוני בהצגה, יצירת הרחוק בין הקהל לבין מה שקורה על הבמה מושג מהרגע הראשון שלה ועד האחרון על מנת ליצור ריחוק, אובייקטיביות ויכולת שיפוט כלפי המחזה. האפקטים של הניכור מתחילים עוד מהתמונה הראשונה, תמונה מבהילה במיוחד של השחקנית תלויה ללא רוח חיים, עוד לפני שההצגה באמת מתחילה אנו מבינים את סופה. אין מתח ושאלה של " מה יהיה ? " אלא איך היא התאבדה ולמה. אין רצף של תמונות מקושרות אלא יש שברים במשחק , כמו במבנה של תחנות בחיים שהדמות עוברת. שינוי התפאורה המסתובבת לעיני הקהל. בכל תמונה עם ההגעה לקלמיקס הוא נקטע בכיבוי אורות ומוזיקה על מנת לשבור את אותו קלמיקס .
השפה שלה משתנה בין מופשט ונטורליסטי לבין פיוטי, בכל מהלך ההצגה לא ברור מה זה 4.48 עד שהבנתי שהיא עושה שימוש ב מוטיבים חוזרים. היא חוזרת על השעה להדגיש כי אחרי התרופות של 4.48 בבוקר שוב הכל משתנה. במחזה יש חזרה על הספירה לאחור ממאה בשביעיות . יש במחזה גם סוג של שימוש קל בפארסה – משחקי מילים בדרגות שונות של הומור שחור. ייסורים רומנטיים ורמיזות מיניות שלא תמיד היו ברורות הנובעות בעצם מהגדרת המחלה עצמה .
אוויר לנשימה
תארו לכם, אני רק צופה בקהל ועובר בי הרגע הזה. הרגע שבו משכתי בחולצתי וביקשתי אוויר, פשוט לא יכולתי לשאת את הכאב שהדמות עוברת, רציתי לברוח. תארו לכם מה עובר על משפחה שמטפלת באחד מאוהביה שסובלים כך . היא נשארת חסרת עונים מול הדלוזיות מול התלבטויות קשות כמו ההתלבטות המפוקחת של שרה קיין אם כן לקחת תרופות או לא . אבל נשארתי , נשארתי כי אני יודעת להעריך את העבודה הקשה של תיאטרון איכותי ואת ההתרגשות מהפרמיירה מול המשחק האדיר של לירון בן שלוש המגלמת את שרה קיין . הרעידות , הקולות, הכניסה לתוך הדמות ושהשינוי מתמונה לתמונה ליוו אותי כמה ימים ועוררו מחשבה על איך היא מתמודדת לפני ואחרי , מה שלא יהיה מבחינתי , היום היא השחקנית הצעירה והמוערכת ביותר . השילוב המנצח הוא המשחק היוצא מהכלל של ישי גולן כמו סריגה של מפה בשתי וערב, חיבור חזק ועוצמתי שהופך את ההצגה לכל כל משמעותית .
לאתר תיאטרון חיפה לחצו כאן
הכותבת : אנג'ליקה אגבבייב מנכ"לית angel for business , כתבת תוכן, מרצה ומחברת הספר "דרך המלאך". חובבת תיאטרון וספרות.
עוד מאת אנג'ליקה אגבביב ביקורת על הצגות בתיאטרון חיפה :
4.48 פסיכוזה, איש הכריות, אקווריום, אנשים טובים, הצגות ילדים בחול המועד, על מי ועל מה, יש רופא באולם.
