"ציפיות יש רק בכריות". ת'אמת .. מעולם לא סבלתי את המשפט הזה !
יצא לי לחשוב על כל מיני ציפיות שהיו לי לאחרונה, ציפיות מעצמי ובעיקר מאחרים.
האם אני אופטימית מדי? תמימה מדי? מה באישיות שלי גורם לי כל הזמן לצפות ולמה אני אף פעם לא מתייאשת ומפסיקה? זה טמון בי כבר עמוק מדי. האם זה טוב או רע לי? האם זה משהו שניתן לשליטה? אני תוהה איך אחרים חיים את חייהם. אני לא רוצה להיות פאסימית או קטנת אמונה. מה עדיף לצפות ואולי להתאכזב או מראש לוותר על התקווה?
היו לי ציפיות שאצליח לצאת מהבית עם מינימום קשיים, לטרוף את העולם, שהעולם יחייך אלי בחזרה
ציפיות שהילדות שלי יתמודדו בגבורה עם הפצצה שהפלתי עליהן באמצע החיים
ציפיתי שהמשפחה שלי תתמוך בי יותר, בעיקר מנטלית ולוגיסטית
ציפיתי שאצליח להתנהל כלכלית בצורה טובה יותר ואולי אפילו לחסוך קצת
ציפיתי להיות פחות לבד
ציפיתי שאמצא אהוב וחבר לחיים
ציפיתי שהחברות שלי יעמדו יותר לצידי
ציפיתי שאהיה יותר חזקה
ציפיתי שפחות אחשבן לכולם
ציפיתי שהגרוש יהיה יותר נסבל
אפילו ברגע זה אני ממשיכה לצפות. כותבת, ריאלית ו… מצפה. יש לי כרגע בקנה לפחות שתי ציפיות שאינשאללה יתגשמו. מי קבע את חוקי הציפיות? מהן ציפיות גבוהות מדי? איפה, מתי ומי קבע היכן עובר הגבול? אולי כולם עושים את זה ורק קוראים לזה בשם אחר ? יש לי כלכך הרבה שאלות ותשובות אין
יאללה שיהיה לי בהצלחה.
