כמה אומץ צריך כדי לחיות את החיים האלה.
כמה אומץ צריך בשביל להיות אני..
בשביל לקום בבקר,
נגיד היום בבקר.
אחרי שבלילה עורבי המחשבות הרעות ניקרו בי מעופפים שחורי ברק ומנקרים כאילו היו כוכבים לרגע בסרט אימה.
כמה אומץ בשביל להיות מסוגלת לנשום ולפרום אחת אחת את המחשבות שבחשיכה נראו כאמת מפלחת חדה ומציאותית לפקעות חוט ציבעוני רך ואפשרי.
אני לא באמת אמא איומה, לא באמת נרעב ללחם, אני והוא לא באמת זרים, אני לא באמת לבד בעולם הזה, אני לא באמת איומה, מטורללת, חסרת תועלת..
כמה אומץ בשביל להרשות לעצמי לחלום, לפרוש את הכנפיים היפיפיות שלי ולרצות לעוף איתן רחוק וגבוה ומהר ולשיר בקולי קולות ולהשתולל נוסקת עוד ועוד אל שמי התכלת הצלולים האלה זרועי עננים או כוכבים או ציפורי שיר.
בשביל להגיד אני יכולה! עכשיו כי אפשר כי מותר כי כדאי.
בשביל להגיד עד כאן! ומכאן אני רוצה שיהיה לי.
כמה אומץ בשביל ללבוש אדום וורוד ולצעוד כך ברחבי העיר וגם לחייך.
בשביל לגעת בה, לסלוח לה. לא ליפול ברשת העכביש הדביקה שלה. לחמול אותה. לרחוץ אותה. ואחרי כל זה להאמין שמותר לי לחיות.
כמה אומץ בשביל לעמוד מול ברמצוואי נרגן לוקה בגיל התבגרות ומרמרת טבעית ולהגיד לו לא עוד, הגזמת. ולא לרעוד מפחד על נפשו הרכה על הנזק העתידי.
בשביל לשחרר לעולם הגדול בכל בקר את אהובי מגדול עד קטנה ולהאמין שישובו אלי.
כמה אומץ צריך בשביל לגדל ילדים של אחרים ולהאמין שאני ראויה לכך.
בשביל ליצור, לכתוב להמציא. ובשביל לרצות להתפרנס מזה..
כמה אומץ אני צריכה בשביל להסתכל במראה ולהגיד, יפיפיה, ככה כמו שאת מטורללת (קצת) איזה כתם פה וקמט שם והדברים והשנים , פשוט יפיפיה.
ואהובה, כי את נהדרת, ומלאה.
והמסלול שבו את רצה באולימפיאדה של החיים, המקצה שלך, הוא מצוין. קצת כמו לקוח מספר של ד"ר סוס..
אבל הוא שלך.
כמה אומץ בשביל להתחיל כל פעם מחדש.
ולהאמין שהפעם. גם הפעם זו ה-פעם!!
איזה יופי, גם אמיצה וגם יפיפיה.
מטורללת ורודה אדומה.