איך זה בעצם קורה, להחליט להיות עצמאית, לפתוח עסק? מילים כ"כ גדולות.
יש את אלה שמסתערים קדימה ואני היא זו שעמדה על שפת המים, טובלת את האצבע אבל מפחדת לקפוץ, במקרים כאלה צריך שהגורל, ובמקרה שלי, חברה טובה, תבוא ותבעט לי בטוסיק.
סיפרתי שהייתי שוליה במרפדיה, וסיפרתי גם שלא באמת חשבתי על תוכנית עתידית, נתתי לעצמי שנה של מתנה, להתעסק במשהו שאני אוהבת וצריכה לנפש.
כשהשנה הזו הסתיימה, שכרתי מקום בסטודיו שיתופי, עם אומנים נוספים והתעסקתי בכל מיני דברים יצירתיים, רק לא רפדות.
השתעשעתי עם כל מיני רעיונות לתיקים, כריות ושאר ירקות ובמקביל רציתי לתעד את פועלי בבלוג, חשבתי שזה יכול להיות שילוב נחמד.
אשת השיווק שבתוכי מאוד רצתה קודם כל ולפני הכל לארוז הכל בשם מותג ולוגו, המחברת שלי היתה מלאה שירבוטים עם שם באנגלית שאני מאוד אהבתי ואף אחד אחר לא התחבר.
ואז, זוכרים את אותה חברה מהפוסט הקודם? זו שהיא אש ומים, זו שהביאה לי את זאייצ'יק?
בין שלל מעלותיה, היא אשת מילים מחוננת בראייה מחודדת לקראת הבאות, היא הציעה, שלא לומר, סתמה את הגולל עם השם סיפור כיסוי שקשור גם לבדים וגם לכתיבה וגם, לשמחתי העתידית, קשור בעיקר לריפוד.
נכון חברה מהממת? חכו, היא עוד תחזור.
בינתיים, לפרנסתי שיתפתי פעולה עם החבר'ה שהיו איתי בסטודיו והיו מעצבי פרופס להפקות וכך מצאתי את עצמי עובדת על סטים של צילומי קליפים וקטלוגים, מכינה כל מיני תפאורות, תלבושות הזויות ומלקטת אביזרים במחסנים. זה היה ממש חמוד וכייפי. חייתי את החיים התל אביביים ואפילו למדתי לרכב על אופניים, בגיל 35!!
וכמובן תעדתי את כל זה בבלוג, כמובטח.
מידי פעם דגדגו לי האצבעות לחזור לרפד, אבל פחדתי לקחת רהיט של מישהו ולפרק ולרפד, פחדתי מהאחריות ואם זה לא ייצא לי יפה כמו במרפדיה?
ואז היא, שוב היא, הנה היא חוזרת (-:
הסתובבתי עם אותה חברה בחנות יד שניה והיא התאהבה בכורסה ישנה, היא קנתה אותה ומיד הכריזה – את תרפדי לי אותה.
אני התפתלתי וסירבתי אבל היא קנתה אותה בכל זאת ואחרי כמה שבועות של דין ודברים, היא הנחיתה אותה אצלי בסטודיו, אותו סטודיו שחלקתי עם החבר'ה.
לא היה מנוס ומה שצריך לקרות קרה והכורסה אכן רופדה ואתם יודעים מה? יצא מדהים, ומקצועי ויפה והייתי גאה והכי חשוב – נהניתי מאוד מאוד.
זה כל מה שהיה צריך כדי להוציא את האצבע מהסכר, וגם מהתחת. העבודות התחילו לזרום. וזמן מה אח"כ עברתי לסטודיו משלי.
5 שנים אח"כ הכורסה שלה חזרה אלי לחידוש, פירקתי את הריפוד הישן ואת הספוגים ואת כל מה שעשיתי אז בידיים רועדות, בפנים פגשתי את אותה בחורה מהוססת של פעם, שהיה לה ברק בעיניים, אבל היתה צריכה שידחפו אותה לקראת הייעוד שלה.
פגשתי את הפחדים והתקוות שלה ושמחתי להגיד לה, ממרחק השנים, שכן, אני במקום הנכון.
אז איך נהייתי עצמאית? בלי כוונה בכלל… מה לי ולזה. תוכנית עסקית, חה! תכנון קדימה? חה חה.
מסתבר שיש את אלה כמוני שהייעוד פשוט קורא להן, ואם הן עושות את עצמן חרשות, טוב שיש מי ששומע.
הכורסה של רחלי אבידב, ינואר 2017