חטופה

מה חשבתי על הספר "חטופה" מאת צ'רלי דונלי

הספר חטופה מאת צ'רלי דונלי הוא ספר מתח חדש.
2102_350
 

על מה הספר?

ניקול קאטי ומייגן מקדונלד הן בוגרות תיכון בעיר קטנה בצפון קרוליינה. כשהן נעלמות פתאום בלילה בהיר אחד, המשטרה וכל העיר נחלצת לחפש אחריהן. עורכת אחריהן חיפושים נרחבים. אחרי כמה ימים ברור שאין שום רמז והמצב אבוד. כעבור שנה: מייגן חזרה, וספרה רב המכר בו היא מספרת את חוויותיה הופך אותה לגיבורה. מדובר בסיפור ניצחון מעורר השראה. ניקול עדיין נעדרת. ליוויה (שם מוזר….) אחותה הגדולה של ניקול, מתמחה ברפואה משפטית ומנתחת גופות כדי שיום אחד תימצא גופתה של ניקול וייקבע לבסוף מה עלה בגורלה של אחותה. אבל הרמז הראשון להיעלמותה של ניקול עולה דווקא מגופה אחרת שהיא נתקלת בה במהלך עבודתה: גבר צעיר הקשור בצורה מסתורית ביותר לעבר של ניקול. ליוויה מבקשת את עזרתה של מייגן, בתקווה ללמוד עוד על הלילה שבו נחטפו השתיים. הבזקי זיכרון של מייגן מתחברים ומצביעים על משהו מעבר לכל מה שמתואר בזיכרון הדברים המצמרר שלה. וככל שהיא וליוויה מעמיקות בחקירתן, הן מבינות שלפעמים אימה אמיתית פירושה למצוא בדיוק את מה שמחפשים.

מה חשבתי עליו?

הספר מאוד קריא, קראתי אותו ממש בכמה ימים. הדמויות חלקן מעניינות, יש רמזים מתרימים לדברים שלא באמת קורים והסוף לכאורה, כמו בכל ספר מתח, מפתיע מאוד. בכל זאת יש דברים שממש לא מסתדרים איתו, לא מבחינה פסיכולוגית ולא מבחינה עלילתית. הספר יכול היה להיות טוב יותר לדעתי.

איך זה מתחיל?

החטיפה
אמרסון ביי, צפון קרוליינה
20 באוגוסט 2016
23:22
האפלה היתה חלק מחייה מאז ומתמיד.
היא חיפשה אותה ופלירטטה איתה. היא התרגלה אליה והוקסמה ממנה במובנים שרבים לא יבינו. בהלך הרוח המורבידי שרבץ עליה לאחרונה, היא שכנעה את עצמה בהנאה שמסבה לה חברתה. שהיא מעדיפה את עלטת המוות על פני אור הקיום. עד הלילה.
עד שעמדה על שפת תהום שהיתה מתה וריקה באופן שלא חוותה מעולם, שמי לילה ללא כוכבים. כשניקול קאטי מצאה את עצמה בחתך הפעור בין חיים למוות, היא בחרה בחיים. והיא ברחה כל עוד נפשה בה. לא היה לה פנס, והלילה סימא את עיניה כשהתפרצה החוצה מהכניסה הראשית.
הוא היה במרחק נגיעה מאחוריה, והאדרנלין שהציף את גופה שלח אותה כמה צעדים לכיוון הלא נכון עד שעיניה הסתגלו לאורו הקלוש של הירח. כשקלטה את המכונית שלה שינתה כיוון ורצה אליה, מצאה בידיים רועדות את הידית ומשכה בכל כוחה. המפתחות השתלשלו ממתג ההצתה וניקול התניעה, הכניסה להילוך ולחצה על דוושת הדלק. היא לחצה חזק מדי ומהר מדי וכמעט שפשפה את הרכב שלפניה.
פנסי המכונית האירו את הלילה השחור, ומזווית עינה היא ראתה הבזק צבע מחולצתו כשהופיע פתאום מאחורי המכונית שחנתה מולה. לא היה לה זמן להגיב. היא הרגישה את חבטת הפגיעה בו ואת תנועת הנדנוד המחרידה של בולמי הזעזועים כשהגלגלים ספגו את תלולית גופו ואחר כך מצאו שוב אחיזה בדרך העפר. תגובתה הגיעה ללא מחשבה. היא לחצה על דוושת הדלק עד הסוף, פיתלה את המכונית בסיבוב פרסה חד ואז האיצה בדרך הצרה והותירה הכול מאחוריה.
הצמיגים חרקו כשניקול סובבה את ההגה בחדות ועלתה על הכביש הראשי. היא היטלטלה מצד לצד עד שהמכונית התייצבה, והתעלמה ממד המהירות, שהצביע כבר על יותר ממאה ושלושים קמ"ש. היא כופפה את זרועה. במקום שבו אחז בה התנוססה כבר חבורה סגולה. עיניה דילגו בין השמשה הקדמית למראה הפנימית.
אחרי שלושה קילומטרים היא הרפתה מעט מדוושת הדלק, והרעש ממנוע ארבעת הצילינדרים פחת מיד. העובדה שהיתה חופשייה לא הקלה עליה. יותר מדי דברים קרו, והיא לא האמינה שבעיות הלילה האחרון ייעלמו אם תברח. היא ידעה שהיא צריכה עזרה.
היא פנתה לכביש שהוביל בחזרה אל החוף, וחשבה על כל האנשים שאליהם לא תוכל לפנות. כך עבד מוחה, בדרך השלילה. לפני שתחליט מי יוכל לעזור לה, היא מחקה בזה אחר זה את האנשים שיזיקו לה.
הוריה היו בראש הרשימה. צמודה אליהם, במקום השני, היתה המשטרה. חברותיה היו אפשרות, אבל הן היו רגשניות והיסטריות, וניקול ידעה שהן ייכנסו לפניקה לפני שהיא תספיק להסביר אפילו חלקיק ממה שקרה הלילה. מוחה הקודח התעלם מהאפשרות האמיתית היחידה עד שהיא פסלה את כל השאר.
ניקול התקרבה לתמרור עצור, ובשעה שגלשה לקראתו בנסיעה אטית לקחה את הטלפון לידה. היא צריכה את אחותה. ליוויה היתה מבוגרת ממנה וחכמה ממנה. ההפך מניקול בחשיבה ההגיונית שלה. ניקול ידעה שלמרות השנים האחרונות בחייהן ולמרות המרחק ביניהן, היא יכולה לסמוך על ליוויה ולהפקיד את חייה בידיה. ואף שלא היתה בטוחה בכך, לא היתה לה שום אפשרות אחרת.
היא הצמידה את הטלפון לאוזנה והקשיבה בעוד הדמעות זולגות על לחייה. השעה היתה כמעט חצות. היא היתה במרחק רחוב אחד ממסיבת החוף.
"תעני, תעני, תעני. בבקשה, ליוויה!"