עליה לאוטובוס מזכירה לי תמיד את הכניסה למלונות הפאר במנילה, הפיליפינים, לפני כמעט 20 שנים. ריח כבד של לחות ספוגה במושבים, בשטיחים. אני בטוחה שאסטמטיים חייבים לעלות לתחבורה הציבורית עם משאף.
מתל אביב לסוף הצפון, דרך כל תחנה אפשרית, כמו רוב האוטובוסים בפריפריה, זה מה שמחכה לי.
מרימה עיניים ורואה קבוצה חביבה של חיילים, צנחנים לדעתי, בסוף האוטובוס. חיילים תמיד יושבים בסוף האוטובוס, בחבורה. קצת לפני הסוף חיילת שנראית מושבניקית שורשית, עבה ומעשית. במושב לידה מישהו בין 16 לשלושים, לא ברור. בקצה יושב לו ערס מצוי. ליד דלת היציאה אחת יפה במיוחד. אלוהים, אני חושבת, איזה כינוס.
ישבתי במושב שלפני הערס. לידי התישבה צעירה בהירת עור, עיניים כחולות וחולצה כחולה עם שרוך לבן. יאללה, אני חושבת, להגיד לה שפעם הייתי שם או שלתת לה להמשיך להרגיש אליטיסטית מגעילה שחושבת נכון. אני שותקת.
האוטובוס יוצא לדרכו. במושב האחורי מתחילים דיבורים בערבית. מסתערבים, אני חושבת. השיחות ממשיכות. לא. לא מסתערבים. דרוזים. בטח ירדו בדליה. איזה מוזר. אוטובוס עם חבורת חיילים קרביים, וגם ערבים. הקונפליקט שלהם לא חדש. המפגש המחודש שלי עם הקונפליקט מעלה בי חיוך. ואני חשבתי שמדובר בילדים מטבעון.
צלילים מוכרים מאחור. אני נכנסת להלם. הרינג טון של הערס מאחוריי הוא לא אחר מאשר החיים הקשים מהמחזמר אנני בורסיה חדשה. אין, אין ערס שמכיר את המחזמר. זה שיושב מאחורי הוריד משם את הרינגטון. או שהערס החדש מזמר it's a hard knock life, או שהוא פשוט לא ערס. הוא משמיע בטלפון דיבורים ברומה של האקדמיה. אני הטמבלית שוב.
איזה גזענית אני. ומיד אני משליכה על האשכנזיה לידי שבטח חושבת שאני חתיכת פריחה, במקרה הטוב, ולי אין רינגטון אינטליגנטי. ממש לא. צילצול צורמני שמעיר מתים. למקרה שיחפשו אותי ואהיה שלוש אמות מתחת. טוב. שתתאנפף לה, הבלונדינית.
עוצרים בבת שלמה. היפה יורדת במושב הזה. יצאה יפה מהמושב. איפה העובי והחספוס. לא יודעת.
לעומת זאת, העבה המחוספסת מנהלת שיחה עירנית עם הצעיר חסר הגיל. היא מטבעון. מורה חיילת, מרעידה אלי את הריסים. הוא עובר לשבת קרוב לידה. נהג בוס. מחכה לסווג הבטחוני. כן, יש נהגי בוס עם סווג. לא, הוא לא בטוח שהיה נכון לשרת, אבל מילא, הוא כבר בפנים.
עוצרים במושב אליקים. כמי שהעבירה לפני שנים רבות חופשות גדולות ארוכות אצל סבתא רבה ביוקנעם, מכונה מושב אליקים המושב התימני אליקים. מתגבר בי ההלם כשהחולצה הכחולה עם השרוך הלבן יורדת בדילוגים לזרועות אליקימי שעונה לסטריאוטיפ שבי, שמחכה לה בתחנה.
אני מכירה את הכביש בו מטפס האוטובוס בכניסה ליוקנעם. כל כך הרבה פעמים ירדתי את הירידה רכובה על אופניים בלי ברקסים, בראש חשוף, עם ריח אורנים (שכידוע קיים בכל מקום עם אורנים, ולא רק בירושלים), מפזרת אנרגיה עודפת של ילדה שרוצה לטרוף את העולם, ולהגיע הכי מהר שאפשר. כמה עבר מאז. מעדכנת קבצים. איזה כיף. עולם חדש.