יש משהו בסיפורי החלוציות ואנו באנו והקמת המדינה שעד היום מעביר בי רטט. סבא וסבתא שלי הקימו את קיבוץ דן בעמק החולה, אימי נולדה שם וגם אני, אבל לא גדלתי שם, אלא במושב מבוסס במרכז הארץ, שפעם, כשהייתי ילדה, עוד היה לנו משק ועבדתי בו. דמיינו לכם אותי עם בגדי עבודה כחולים, הולכת מדי יום לדיר ומאכילה טלאים מבקבוק. נשמע רומנטי, נכון? טוב שלא הייתם שם כדי להריח את הבגדים אחרי שהטלאים ישבו בחיקי.
ועדיין, אחד מחלומות גיל ההתבגרות שלי היה ללכת לחיות במושב צעיר בבקעה ולהתפרנס מחקלאות. מהחלום התפכחתי, כי תכל'ס, לא נראה לי שהייתי שורדת את העבודה הקשה בשדה, תחת שמש קופחת, בגב כפוף ודואב. בימים ההם עוד נהגתי ללכת יחפה, הסוליות שלי היו קשות ומבוקעות והציפורניים בידיים כסוסות דרך קבע.
בטיולים של התנועה, החבר'ה מכפר יהושע תמיד הביסו את כולם בויכוחים על אידיאלים, כי אצלם לא היתה עבודה ערבית וחוץ מזה היו להם גם הסנדלים האלה שיוצרו במיוחד בשבילם על ידי הסנדלר של הכפר, יכולת לזהות מיד מי מכפר יהושע ומי לא. הם היו זן נדיר ואצילי והם תמיד גרמו לחיים של פלאחית להישמע כמו הדבר הנכון.
ביום שישי נסענו לשם, לתערוכה המצוינת "עמק תפארת" שהוצגה בבית חנקין וננעלה אתמול (מה נסגר איתנו, שאנחנו מגיעים לתערוכות רק ברגע האחרון?) התערוכה עסקה בשינויים החלים בעמק והמאיימים על ציביונו, באמצעות עבודות של אמנים בני העמק. הציור הנהדר של חיה גרץ רן, "שומרת" נכנס לי ללב. אם היתה לי פנטזיה לגבי עצמי בגיל ההתבגרות, כך היא נראתה. עשויה ללא חת, נועזת, מביטה נכוחה, מבקשת רק גדולות ונצורות.
אבל אז הגיעו שנות השמונים ומשבר המושבים והקיבוצים קבר את כל החלומות ולמזלי, דווקא המושב הלגמרי לא אידיאליסטי שגדלתי בו, הבין מוקדם יחסית שצריך לאפשר לכל מי שרוצה לחסל את החקלאות ולמצוא פרנסה חלופית, אחרת יהיה רע ומר.
מיותר לציין שלא הייתי חקלאית, ולא חלוצה, אפילו יום אחד בחיי הבוגרים. הכי קרוב לחלוציות שהגעתי היה להתחתן עם יובל, שהוריו הקימו את קיבוץ יטבתה שהוא פלא בלתי נתפס בעיני, והכי קרוב לחקלאות זה לגור בבית עם גינה ולהחליט אילו עצי פרי יהיו לי בחצר, ופה בערך זה מסתכם, כי אפילו לקטוף את הפירות אני מתעצלת, מה שלא מפריע לי להתרפק מדי פעם על החלומות הישנים.
השומרת הזו נכנסה לי ללב, ובייחוד ההצבה שלה ליד עבודת וידאו שבמרכזה עומד הפסל המונומנטלי של אלכסנדר זייד. אילו היה צדק בעולם, היא היתה מונצחת כך לצידו וכולנו היינו גדלים על האתוס של שומרות ושומרים וחלוצות וחלוצים שהיתה להם תרומה זהה להקמת המדינה.
למחרת יצאתי עם אלונה לטיול בין השלוליות. על הגבעה הכי גבוהה בסביבה הרגשתי לרגע כמו השומרת, נעמדתי וביקשתי ממנה שתצלם אותי כשאני משקיפה אל האופק. היא משכה בכתפיה ואמרה, טוב, אם את מתעקשת להיות מוזרה, ואני אמרתי, כן, אני מתעקשת. לכי תסבירי לבתך שפעם חלמת להיות חלוצה ולהקים מושב חדש והערצת את אלכסנדר זייד ולא ידעת שבעצם היית צריכה להעריץ את אשתו, ולכי תסבירי לה שלא תמיד חלומות מתגשמים ושלפעמים זה לא כל כך נורא.
