בדרך לבית החולים אוסי צועדת ברחוב. רגליה נשמטות אל תוך הקרקע הלבנה שנולדה מתוך רחם העננים הרכים והקופאים. עכשיו כבר סוף דצמבר, הבדיקה האחרונה, יצאה אתמול עם בואו של הלובן הגדול. בעוד כוס הישועות של אוסי נשברת על האדמה הקפואה יש מי שיאחז בשברים העדינים ויאסוף אותם אחד אחד עד שלא יוותר רסיס על האדמה. אוסי ניסתה לא פעם ולא פעמיים לאחות את שברי הישועה אבל אז מישהו שם למעלה אחז בהם בחוזקה והשמיט אותם אחד אחד על המרצפות. ברגעים אלו, נאבדו כל התקוות כולן ובתוך רסיסי הישועה השתרשו נימי הדם השברירים של אוסי. הגפן שמילא בעבר כוס זו הפך עצמו לנתזי דם שהתפזרו על הלובן הגדול שבחלל השביל. הדם של אוסי החייה את הרחוב החיוור, צבעו האדום והמרוכז נראה פתאום כוורד המונח על קברין של נשים נאות ומהוללות. אבל לא היה די בכך בכדי להסיר את "השחור" מהדרך, לכן קסמה השחור לא אבד והקדרות הקיימת בה המשיכה להוות אם דרך לכל העוברים והשבים בה ובמיוחד לאוסי שראתה בה את כוס הישועות השבורה שלה.
השביל המוביל אל חדר הבדיקות הגדול הולך ומתקצר. אוסי מקצרת את נשימתה ואת השארית היא זורקת לעבר הענפים השבורים המוטלים על לבני הדרך. צבעם הבהיר הוא השלמה לתמונה שמצלמת כאן חשבה לעצמה. תוך כדי התהוות הצעדה אל טיפול המוות, היא נזכרת שמישהו פעם אמר לה שלהיות נכדה לניצולי שואה זה הדבר הכי עצוב שיכול להיות, אבל מסתבר שיש בעולם הזה דברים קשים יותר, יש שרשרת אסונות שפוקדת את הלבבות ויש חיבור של מאורעות שאינם נפקדים מהרחובות הקרים. אדרבא יש מי ששברי העולם מוטטו את עולמו ומתוך כך הוא יבחר לצעוד לבדו ברחובות מנוכרים וקרים. אבל אוסי צועדת בפסיעות גדולות וחוצה את הרחוב הסגרירי במהרה. נדמה כי היא מנסה לגמוע בלגימה אחת קרה את כל הצרות כולן. אז היא מביטה על עצים גבוהים המנופפים לה בדרך לבית החולים. זוהי דרכם לומר שלום היא חשבה לעצמה. הסוף הקרב אינו תם ונשלם בנפנוף שלום אחד. אלא, מסתכם במילים כאובות הנגמרות עם הכוח שאוזל ומתרכזות כדבש הדבורים אל העוקץ הלבבי.
השעה כבר אחת וההגעה אל היעד הסופי אינה נגמרת למרות פסיעותיה הגדולות של אוסי הדרך מתמשכת והשעה האחת הזו הופכת למספר אינסופי שאי אפשר לצאת ממנו. השעה כבר אחת ועשרה, והדקות חולפות להן ללא יעף באדישות מוחלטת עד שאוסי מגיעה אל שערי בית החולים. הדלת השקופה שמולה היא נעמדת מראה לה את בהירות העולם ומכאוביו. היא מסיטה את מבטה מהראי המכוער ונעמדת מולו בהרכנת ראש. הדלת החלה להיפתח אט אט כאגלי טל קטנים ושקופים שנופלים על האדמה.אז מביטה אוסי ללא פחד, באינסופיות, אל תוך היעד הסופי, ומתוך ליבה עולה המחשבה, שאולי אגלי הטל הקטנים הללו ימיסו את הלובן המקפיא.