איך העזתי לעזוב את הכל?

מגיל קטן חלמתי להיות מעצבת אופנה.

זה התחיל אי שם בילדות, אהבתי לצייר, ואף שיבצו אותי בביה"ס לאומנות.

נהניתי מכל רגע, ציירנו, פיסלנו ואף תפרנו בובות רכות. ממש עושה לי חשק לתפור אחת כזו עם הבת שלי עכשיו.

חוץ מציור, אהבתי גם לתפור שמלות לבובות. בגיל 12 החלטתי סופית "עיצוב אופנה"- זה היעוד שלי!

מאז, הלכתי לקראת זה בכל הכח.

ילדונת בת 16, קמה כל בוקר ב-05.00 כי ב-06.00 כבר צריכה להיות על האוטובוס לתל אביב, כדי להספיק לשיעור שמתחיל ב-08.00.

זה נמשך 3 שנים, בהם למדתי עיצוב אופנה בויצ"ו צרפת – ביה"ס ידוע לאומנות בצפון תל אביב.

מיד אחרי הצבא רצתי להתקבל לשנקר- מחלקת עיצוב אופנה היוקרתית. 4 שנים מפרכות (ואני לא מגזימה) של יצירה מטריפת חושים, לילות לבנים ואין סוף משימות.

חייבת להגיד שזה הכין אותי היטב לחיים האמיתיים.

כמעט עשור בחברת אופנה בינלאומית, קריירה מוצלחת שכללה טיסות ברחבי העולם.

אז איך, איך העזתי לעזוב את הדרך הארוכה שעשיתי ולעבור למשהו אחר? הרי הייתי כל כך מקצועית וטובה בזה.

כל הלילות הלבנים בשנקר, השעות המאוחרות שהייתי נשארת במשרד, עם הבעלים, כדי ללמוד עוד קצת, להתמקצע. האם כל זה היה חסר משמעות?

רק ההבנה, שכל הידע והכלים שצברתי לאורך הדרך ישמשו אותי גם בתחום החדש, השקיטה את ליבי.

"בסה"כ אני ממשיכה להיות מעצבת, רק מחליפה כלי עבודה", הרגעתי את עצמי…

אני מודה, אהבתי פרחים, שלא תבינו לא נכון, אבל לא יותר מכל בחורה ממוצעת.

היה לי חלום קטנטן, שכל שבת יהיה לי זר פרחים על השולחן, אבל פחות התחברתי להיצע של החנויות השכונתיות, והחלטתי להתנסות בשזירת זר בעצמי. "אוכל לבחור את הפרחים שאני אוהבת ולשזור אותם לזר קסום בעצמי" כך חשבתי.

אבל זה לא היה כל כך פשוט.

נרשמתי לסדנא. בחרתי את הפרחים שאני אוהבת, מלאת ציפיה, אבל השלב הבא היה ממש מאכזב!

הפרחים לא היו "ממושמעים" הסתובבו לכל עבר וכמעט התייאשתי… אבל, אני לא בן אדם שמרים ידיים כל כך מהר. התסכול גרם לי להבין שאני רוצה להיות "הלוחשת לפרחים", החלתי להעמיק את ההתנסות שלי עם פרחים ומשם ההתאהבות בתחום לא איחרה להגיע.