אז הבוקר שלי התחיל בשוקו שנשפך על הרצפה (הקיר, השולחן. גם הרגליים של השולחן) ועל הבגדים שלו.
כפרת עוונות. ניקיתי הכל.
בעודי מחליפה חיתול לקטן, אחד מהם מודיע לי בהתלהבות שיש לו פיפי (אולי שמעתם על זה בחדשות).
מחליפה לקטן והשני נכנס לעשות פיפי, כשהוא בזווית עיני…
אה, וגם קקי.
כן, בעמידה, תוך כדי פיפי. על השטיח, על עצמו, על הבגדים ועל כל מה שמסביב.
לא איבדתי את העשתונות וישר נלחצתי.
צרחתי לשלישי, שישמור רגע על הראשון שעל השידה, בעודי רצה לשני מחליפה, מנקה, אוספת, מנסה בכוח לא להקיא ומקלחת.
הכל נוקה, אחד נקי, אחד עם חיתול חדש ואני מתחילה לזרז אותם לצאת מהבית.
מוכנים ליציאה, הבית נראה סביר.
ואז,
קקי גב? לא, רק קקי רגליים, מכנסיים ובגד גוף. בקטנה.
ואני עדיין מחייכת. איך?
כי אחרי ערימות החרא והשוקו שנמרחו בכל הבית, יצאתי לעוד יום של עשייה שאני מאוהבת בה.
שיחת הרגעה עם יולדת, פירסום הרצאות נוספות שבדרך וחלוקת כרטיסי ביקור שבעז"ה, יניבו עוד עשייה.
אז כמה תובנות:
*הכל לטובה.
גם על קקי על הבוקר, צריך להגיד תודה.
שלא קרה באוטו.
*חלב שאוב שנשפך, בהחלט ראוי לבכות עליו.
שוקו? בקטנה.
*כשעוסקים במה שאוהבים כל השחור (או במקרה שלי, החום) שבעולם, לא יעצור את השמחה שבלב!
אז למרות, בזכות ובכלל בלי קשר, אסירת תודה!
על שלושה חריינים אהובים שלי ועל המזל שנפל בחלקי לעשות מה שאני אוהבת.
ווואלה? גם טובה בו…
רותי צוברי "אם הדרך" 0544609256
