\\
[5/12/14]
.
במהלך השבוע שלפני הרגשתי את ההתרגשות ובעיקר את הלחץ. יום וערב לפני הרגשתי אותם במיוחד. אבל על קו הזינוק (כלומר מטרים רבים מאחורי הקו, ממש בסוף קבוצת הענק של אלפי רצים ורצות), בהמתנה ליריה (שהכרוז התעקש להזכיר שוב ושוב שהיא "יריה אלקטרונית"), הרגשתי כמעט רגיל, מת שזה יתחיל כבר ולא מאד נרגש או לחוץ. מעין גישה עניינית כזו של "בוא ניגש לעבודה". ואז התחלנו לרוץ – אני, וצמוד אלי דורון, המאמן שלי, שהכין אותי לרגע הזה ועכשיו רץ איתי ומלווה אותי לאורך המירוץ כולו, עד שנחצה את קו הסיום וגם לאחר מכן.
.
ההתחלה טובה. הנה, זה סוף סוף קורה. אני רץ במירוץ חצי המרתון הראשון בחיי. בגיל 51 ואחרי שלושה חודשי אימון מרגע שהצבתי לעצמי את היעד. זה סוף סוף קורה. אני רץ, ובריצה כמו בריצה – רצים, מתקדמים, הופכים מטרים בודדים לעשרות מטרים, עשרות מטרים למאות מטרים, מאות מטרים לקילומטר, וקילומטר לקילומטרים. כולם רצים אז גם אני. מהירות טובה. דורון מכתיב את הקצב, אבל אני מגניב מבט אחד בשעון ומופתע לגלות שהמהירות הממוצעת שלי היא 5:50 דקות לקילומטר – 19 שניות פחות מהממוצע שלי בריצה המסכמת. זה לא מרגיש לי מהר מדי או קשה או תובעני מבחינת מאמץ ואני אומר לעצמי שהאפשרות שעלתה אחרי המסכמת, שלפיה ארוץ את החצי בפחות משעתיים היא אולי יותר ברת השגה מכפי שחשבתי.
.
רצים. באזור הקילומטר הרביעי הכביש נחלק לשניים – נתיב הלוך, לקראת סיבוב שעוד מעט יגיע, ונתיב חזור, שאחרי הסיבוב ושמוביל להמשך המסלול. רגע ראשון של תסכול. אני רץ ורואה עוד ועוד ועוד רצים אחרים שעושים כבר את דרכם בכיוון הנגדי. זה לא שהרעיון שרוב המשתתפים ירוצו מהר ממני זר לי, אבל המוחשיות של הרצים שעוברים עכשיו בנקודה שייקח לי עוד דקות להגיע אליה הופכת את ההתרחשות הזו לרגע ראשון של מבחן. אני עובר את המבחן הזה. ממשיך לרוץ, לא עושה סיפור, ממשיך להתחבר לרעיון הסיזיפי של מטר ועוד מטר. עוברים חמישה קילומטרים.
.
אני מתחיל להרגיש את החום. הוא עדיין לא כבד ומעיק וסמיך כפי שיהיה עוד מעט, אבל הוא מורגש. אין מילימטר של צל. איפשהו באזור השישה שבעה קילומטרים סימנים ראשונים של עייפות מתחילים להתגנב ויחד איתם התחושה הכמעט מאיימת שיש פשוט עוד כל כך הרבה מרחק לרוץ. הריצה ההרמונית של ההתחלה מפסיקה להיות כל כך הרמונית וכנראה שרואים את זה עלי בבירור. דורון שואל אותי מה אני מרגיש והתשובה שלי היא שאני עייף. מרגיעים טיפה את הקצב. עדיין אחלה קצב מבחינתי. 6 דקות לקילומטר. אני שותה, אני אוכל ובעיקר אני ממשיך לרוץ.
.
החום גובר ומכביד עלי. העסק נהיה לי קשה. זו בערך הנקודה שבה די קורסת לה תחושת הבטחון שנוצרה אצלי בעקבות ריצת ה-18 המסכמת שהיתה לי מצוינת. במילים אחרות – לא, זה לא הולך להיות כמו הריצה ההיא. זו ריצה אחרת לגמרי עכשיו. אחרת לגמרי. לוקח לי זמן להבין ולקבל את זה, אבל זו עובדה שאי אפשר להתווכח איתה. ואחרי שאני מפסיק להתווכח איתה אני צריך להתחיל להתמודד איתה.
.
בהדרגה הולך ונבנה הרגע הזה, שעוד מעט יגיע, ושבו הקושי שאני חווה (העייפות, החום, הסיזיפיות, ההבנה שזה לא יהיה פשוט כמו שחשבתי) ימלא את כל המודעות שלי. כלומר לא תהיה חוויה של גם וגם. גם קשה אבל גם איזה יופי שאני עושה את זה או איזה נוף נהדר יש מסביב או איזה מגניב זה לרוץ חצי מרתון. לא. הקושי משתלט. רק הוא קיים. והוא אכן ממלא את כל המודעות שלי ואני לא מצליח לחשוב על או להתמקד בשום דבר אחר. ובכל זאת אני עדיין ממשיך. ממשיך, אבל כנראה שבאיזשהו מקום אני מבין מה עומד לקרות עוד לפני שזה קורה. ומה שעומד לקרות הוא שאני עומד לעבור להליכה.
.
כשהתחלתי להתאמן זה היה עניין מוכר ושכיח – הדיאלוג הפנימי הזה שבו חלק אחד שבי מחליט לעבור להליכה וחלק אחר מתווכח איתו. לפעמים הראשון מנצח ואני עובר להליכה ולפעמים השני מנצח ואני ממשיך לרוץ. אחת התמורות המשמעותיות בתהליך ההכנה למירוץ היתה המעבר לריצות שבהן הדיאלוג הפנימי הזה פשוט הפסיק להופיע. ויכוחי הללכת או לרוץ נעלמו והכל הפך לקל יותר. והנה, עכשיו, ברור לי שזה רק עניין של דקה או אפילו פחות מזה עד שלא אוכל יותר לשכנע את עצמי להמשיך לרוץ. וזה קורה. אני לא יודע לשחזר באיזו נקודה בדיוק, אבל זה באזור חצי המרחק. וכשאתה עובר להליכה פעם אחת התוצאה היא שלימדת את עצמך באותו רגע שהמעבר להליכה הוא אופציה. ועכשיו יהיה לך קשה מאד לבטל את האופציה הזו. מאותו רגע שאר המירוץ הופך לאוסף מייגע של מעברים מריצה להליכה, מהליכה לריצה וחוזר חלילה. אני לא מצליח לחזור ולייצר אפילו קילומטר אחד רצוף של ריצה בלבד. בשלב הזה החום קשה מנשוא. אללה איסטור כמה כבד החום הזה.
.
הגוף מוצף תחושות והראש מוצף מחשבות. האם אצליח בכלל לסיים את המירוץ? אם לא אסיים, איך אוכל להסביר למי שזה לא יהיה שלא סיימתי? כמה זמן ייקח לי לסיים אם אמשיך לעבור מריצה להליכה וחוזר חלילה? האם אי פעם זה ייגמר? האם יש סוף למרחק הזה? למה אני רץ בכלל? למה לעזאזל אני רץ? איפה אני הולך לאחסן את השאיפות שלי להמשיך לרוץ ולשפר מהירויות ולהשתתף במירוצים ארוכים יותר? אני בכלל ארצה לרוץ שוב?
.
דורון לא עוזב אותי לרגע. מתניע אותי מחדש שוב ושוב ושוב אחרי כל מעבר להליכה ועושה הכל כדי לגרום לי לחזור לריצה רצופה. הוא גם לגמרי איתי ומבין מה עובר עלי, וגם מחזיק אותי קצר ככל שניתן. לפעמים אני לא מצליח לחזור לרוץ בדיוק ברגע שהוא מסמן לי ואז אני רואה איזה תמרור או עמוד או ציון דרך אחר ואומר, חצי לדורון חצי לעצמי – "עד התמרור", ואז בתמרור אני חוזר לרוץ. באותם רגעים ארוכים ולא נגמרים אין משהו מתסכל ומענה יותר מהמעבר האינסופי בין שני המצבים. אני מנסה למצוא בי איזה כוח חבוי, אי שם עמוק בפנים, ולהיאחז-להיעזר בו כדי להחזיר את עצמי לתלם, אבל לא מצליח למצוא דבר. אין שם שום כוח חבוי או שיש אבל פשוט אין לי שום גישה אליו. אפילו הידיעה שמיכל, גור ויהלי מחכים לי בקו הסיום לא מצליחה לייצר אצלי מספיק מוטיבציה כדי להתעלות מעל הקושי. הקושי הוא הכל עכשיו. הוא פשוט הכל. וכשהקושי משתלט והופך מרכזי, הכל מסביב גדל. הכאבים ברגליים, החולשה, הצמרמורות, השרירים התפוסים. התאומים כאילו יוצאים משליטה ופועלים באופן עצמאי, נתפסים ומשתחררים כרצונם. לא יאמן כמה זה כואב. כמו הצלפות כאלה בתוך הרגל. והגב… ממתי כואב לי הגב בריצה? אבל פתאום הוא כואב כאילו הוא עוד שניה מתפרק לשניים. הכל מכביד ומעיק ומציק, אפילו המוזיקה, שתמיד הופכת את הריצות שלי לנעימות ומשמחות ואפשריות יותר. המוזיקה הופכת לבלתי נסבלת עד שאני פשוט מפסיק אותה. אין לכך שום השפעה דרמטית או מפתיעה, אבל זה כן מייצר לי טיפה שקט ומאפשר לי להתרכז ולהתמקד קצת יותר במאמץ להמשיך.
.
אם דורון לא היה רץ איתי ספק אם הייתי מסיים או שאולי, רק אולי, הייתי עובר להליכה ונשאר בהליכה ואיכשהו מגיע, מי יודע אחרי כמה זמן, לקו הסיום. דורון מחזיר אותי פעם אחר פעם למצב ריצה, שומר לי על הקצב, אוסף עבורי את בקבוקי המים בתחנות השתיה, מנחה אותי מתי להוציא וללעוס עוד סוכריית גומי של מזון מרוכז ובעיקר לא מאפשר לי להיכנע, לא מאפשר לי לא לסיים.
.
עוד כמה מאות מטרים ועוד חצי קילומטר ועוד קילומטר ואיכשהו, אין לי מושג איך, גם המרחק שנראה אינסופי הולך ומצטמצם. ויחד עם זאת, ככל שאנחנו מתקרבים לסיום המרחק כאילו נמתח ונמתח וכל מאה מטרים הופכים למאתיים. התאומים ממשיכים להרוג אותי, כאילו שיש מישהו מתחת לכביש שמושך לי בחבל את השרירים כלפי מטה מתי שבא לו. את הקילומטר האחרון אני עושה בסוג של צליעה שאני בטוח שנראית די מגוחכת למתבונן מהצד. צליעה-ריצה שכזו. אני מצליח להתעקש במאתיים המטרים האחרונים וחוצה את קו הסיום בריצה.
.
מיכל, גור ויהלי מחכים שם כבר הרבה זמן. הם מחזיקים שלטים שהם ציירו, עם השמות של דורון ושלי ועם הכיתוב של קרוספיט פתח תקוה. אני מתרגש כל כך כשאני רואה אותם ומוצף דמעות כשאני מחבק אותם. אני גם שואל את עצמי איזו חוויה יש לשני הבנים שלי שרואים את אבא שלהם קובע יעד ועובד קשה עד שהוא מגשים אותו.
.
עוברות הרבה מאד דקות ארוכות עד שאני מצליח לחזור לעצמי. אני מותש ויש לי סחרחורת. אני עומד (דורון לא מרשה לי להתיישב או לשכב על הקרקע), אוכל, שותה, מדבר עם מיכל וגור ויהלי ודורון, מאושר שהם שם איתי. אני עושה מתיחות, מדבר, מעכל משהו ממה שעברתי ובהדרגה חוזר להרגיש את הסביבה, לשמוע, לראות, להבין איפה אני נמצא ומה קורה סביבי.
.
עוברות כמה שעות טובות עד שאני חוזר לעצמי לגמרי, עד שאני נקי ורגוע ונינוח בבית ורק אז אני יכול להתחבר לתחושה של הישג. רק אז אני מצליח להגיד לעצמי שאחרי כל הקשיים והשבירה והמאבק וההליכות והתחושה שאין לי את הכוח לעמוד במשימה, עדיין סיימתי בזמן טוב. רצתי שעתיים ועשרים ושלוש דקות, ממוצע של שש דקות וארבעים וארבע שניות לקילומטר. לא כזה נורא. לא קרסתי בצד הכביש כפי שראיתי שקרה לכמה רצים, לא נזקקתי לאמבולנס או לחובש על אופנוע, שראיתי כשהגיעו לטפל באנשים לאורך המסלול ולא שכבתי על אלונקה בסוף המירוץ עם אינפוזיה ומתחת לשכבה של קרח גרוס, וגם את זה ראיתי. ההתאוששות שלי מהירה וטובה. בערב כולנו יוצאים לאכול ואני מרוצה ומאושר. זכרון הקושי מפנה בהדרגה מקום לתחושת העוצמה של החוויה הבלתי רגילה הזו. חבר יקר, אולטרא מרתוניסט, מקדיש לי תמונה שהוא מפרסם בפייסבוק ובה המשפט "לא משנה מה קורה בין קו הזינוק לקו הסיום, מה שמשנה הוא שאתה חוצה את שניהם." והמשפט הזה כל כך משמח אותי. אני נדהם וכל כך נרגש מהכמות הבלתי נתפסת של אהבה והערכה שאני מקבל מכל כך הרבה חברות וחברים ששולחים לי הודעות ומגיבים בפייסבוק. אני מרגיש שהתברכתי ושאני בר מזל. זה מרחיב ומחמם את הלב עוד ועוד.
.
בשבת, יום אחרי המירוץ, אני מרגיש שאין לי כבר סבלנות לחכות לפעם הבאה שבה אצא לרוץ. יאללה, בא לי כבר לרוץ. דורון ואני משוחחים בטלפון על ההמשך. אני מתלהב מלחזור לשגרת האימונים – אימוני הקרוספיט ואימוני האנדורנס ואימוני הריצה. אני רעב לזה ומתמלא באנרגיה רק מלחשוב על העבודה לקראת היעד הבא. אולי כמה מירוצי הכנה קצרים יותר ואז חצי מרתון נוסף, שאותו אני רוצה לרוץ טוב יותר. קשה להסביר את הרעב הזה, את הכמיהה לעוד אתגרים, אבל זה נראה לי הכי הגיוני וטבעי בעולם.
.
החוויה כולה מקרבת אותי לשאלה לשם מה אני עושה את מה שאני עושה. אני אדם תחרותי וברור לי שלתוצאה יש מרכיב חשוב בצורך שלי בהרפתקה מהסוג הזה. האם אני מרוכז בעיקר באתגר ובאפשרות לעמוד בו או שחשוב לי להיות טוב יותר מאחרים ולהצליח לעשות מה שלא כולם עושים? האם אני עושה זאת ממקום נקי, רק עבור עצמי, או שיש לי צורך לנצח ומשהו להוכיח? כאילו כדי לחזק את השאלות האלה אני פוגש בהן גם ביום ראשון בבוקר, כשאני מלווה את יהלי לגן. יהלי מעורב כולו בריצה שלי, עוקב אחרי לו"ז האימונים שלי, מכיר בעל פה את מרחקי הריצות ויודע להסביר לכולם מהו חצי מרתון. ברור שהוא סיפר על כך לכולם בגן. כשאנחנו מגיעים ופוגשים במלי, הסייעת, היא מייד שואלת איך היה המירוץ, אבל לפני שאחד מאתנו מספיק לענות לה היא שואלת את יהלי "לאיזה מקום אבא הגיע?" לחוויה אין מקום או שהיא פחות חשובה, מה שצריך הוא מספר. תוצאה. כאלה אנחנו, כנראה, לומדים מגיל כל כך צעיר להחשיב את הציון יותר מאשר כל מרכיב אחר בתהליך. ואני כמובן לא יכול להגיד שהציון הזה לא חשוב גם לי. הוא מאד חשוב לי, אבל לא רק הוא. אז לטובת מלי – אבא של יהלי הגיע למקום 247 מתוך 268 רצים גברים בקטגוריית הגיל שלו. ובפעם הבאה הוא יגיע למקום גבוה יותר :))
\\