'למצוא ולאבד' – ברוק דיוויס

באינדיבוק מצאתי שנכתב עליו: "הקסם שמתחולל כשאיש לא מסתכל".

ואכן איזה קסם….

מילי בירד, ילדה ג'ינגית בת שבע וחצי מלאת קסם, המכנה את עצמה 'קפטן הלוויות' כדמות גיבורת העל שהיא מאמצת לעצמה, בעלת אובססיה למוות, שכותבת את הדברים המתים שהכירה ב'מחברת הדברים המתים שלה' שבה היא מתעדת

"עשרים ושבעה יצורים שונים ומשונים בין השאר עכביש, ציפור, סבתא, החתולה של השכנים גרטרוד — וגם את שלה יהיה דבר מת. שהיא תכתוב אותו ליד המספר עשרים ושמונה באותיות כל כך גדולות, שהן תפסו שני עמודים: אבא שלי." (עמ' 9).

יום אחד, אמא שלה, משאירה אותה לחכות לה בחנות כולבו גדולה, מתחת למתלה התחתונים ענקיים, לנשים גדולות, ונעלמת.

ומילי נשארת להמתין לאמא שלה שתשוב לקחת אותה.

בחנות הכולבו היא פוגשת את קרל הקלדן, זקן בן 87, שהקליד פעם באצבעותיו, מילות אהבה על גופה של אשתו, וחי כעת לאחר שנפטרה, ב"דיור מוגן". קרל רוצה להתחיל שוב לחיות, וברגע של צלילות הוא בורח אל אותה חנות כולבו בה ממתינה מילי. שנקראת בפיו 'רק מילי'

כשמילי מאותרת ע"י עובדי החנות שמנסים להעבירה לשרותי הרווחה, עוזר לה קרל לברוח, והיא מצליחה לשוב לביתה.

בבית ממול גרה אגתה פאנתה, בת ה-82, זקנה נרגנת ומיזנטרופית שלא עזבה את ביתה מאז מות בעלה, ואת השקט שנוצר סביבה היא ממלאת בצעקות מחלון ביתה על העוברים והשבים ברחוב, ובשמירה קפדנית על לו"ז יומי קפדני שמתועד עד לדקות ביומן אישי. אך השגרה הברוכה שלה מופרת כאשר היא מוצאת את מילי מציצה עליה מחלון הבית ממול, ואח"כ מגיעה אל סף דלתה.

השלישייה המוזרה, ועטופת המוות הזו, מתאחדת ויוצאת למסע לאורכה של אוסטרליה, למציאת אימה של מילי.

בדרך הם עוברים הרפתקאות: פוגשים חברים חדשים ואויבים.

מגלים שילדים יכולים להיות חכמים.

שזקנה היא לאו דווקא מוות.

ושבלשבור חוקים, מדי פעם, יש קסם ויכולת להביא חיים של אושר.

אז מה היה כאן בדיוק, במילה אחת, קסם.

ישנם בספר לא מעט סיטואציות משעשעות, ומעוררות צחוק, הכתובות בצורה מוצלחת עד כדי יכולת של הקורא לראות את המתרחש לנגד עיניו, כאילו צפה בסרט.

אבל יחד עם זאת הספר מלא גם בכאב ועצב,

מלא ברגש.

"כל המבוגרים שהיא מכירה לוקחים איתם כל הזמן חתיכות מהבטן שלה ולא מחזירים לה כלום…" (עמ' 154)

שלישיית הגיבורים בספר מתאחדת דרך הבדידות והעצבות האישית של כל אחד ממנה, ויוצאת למסע למציאת אימה של מילי, מסע של פעם בחיים, ולא משנה אם אתה ילדה בת שבע וחצי או זקנ/ה שעברו את גיל שמונים.

מסע משנה חיים, מלא בסיפורים שקורים להם ובניהם, לאורך כל הדרך.

מסע שבדרכו הם שוברים לא מעט כללים וחוקים, על פני ערבות אוסטרליה, ועל הדרך הם יגלו שמה שחשוב באמת זו החברות ואהבה.

ובסופו הדברים כבר לא יהיו שוב כשהיו.

הספר מאוכלס בשלל דמיות שוליים מלאות חיים ואופי:

מילי בירד – ילדה סקרנית, אובססיבית למוות – שמתעדת את כל הדברים המתים בם היא נתקלת – מצליחה לגעת לליבותיהם של כל הדמיות שפוגשות אותה, חוץ מאימא שלה שעוזבת אותה וגורמת לה להשאיר לה הודעות לכל אורך המסע, "אמא אני כאן." ששבר את ליבי בכל פעם שנתקלתי בצרוף האותיות הללו על הנייר.

**"מה את עושה פה בכלל?**

נוסעת.

הילד מגלגל עיניים. ברור. לאן?

היא נושמת עמוק. אנחנו מנסים למצוא את אמא שלי. היא שכחה לאסוף אותי. ואז כל הדברים שלה נעלמו מהבית. ולפני זה אבא היה בבית חולים. ואז הוא מת. ואני חושבת שבגלל זה היא שכחה לאסוף אותי ובגלל זה היא רוצה לנסוע רחוק ואני רק צריכה למצוא אותה לפני שהיא תסע רחוק… " (עמ' 170)

קרל, שקורא לעצמו 'קרל הקלדן', הוא זקן מוזר בודד ומלא קסם, מצחיק בעל רעיונות משעשעים, ובעל לב ענק. מעיין סבא שכל אחד היה רוצה לעצמו. וגם הוא משאיר אחריו עקבות כתובים: במקשים של מכונת כתיבה שפירק "קרל הקלדן היה כאן".

ואגתה, בעלת האופי המוזר, אדם חסר כישורים חברתיים מכל סוג שהוא, שיכולה להיות מצחיקה משעשעת ומעצבנת בעת ובעונה אחת.

היכולת של דיוויס להציג כל אחת מהדמיות שלה, על נפשה הייחודית, ואופייה השונה, היא פשוט מבריקה בעיניי.

הסיפור מוגש כל פעם דרך אחת הדמיות הללו: מחשבותיה, לבטיה, פחדיה וסיפורה האישי. שום דבר לא נשאר בחוץ, כל מחשבה מפורטת, כל פעולה מתוזמרת היטב ומבוצעת עד הסוף.

לאורך הספר עלתה בי השאלה, לאיזה סיום תוביל אותנו דיוויס? לסוף של אגדות "והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה..", או שתלך בדרכים אחרות.

בסופו של דבר אמנם לא התאכזבתי, ואף קצת הופתעתי… אבל עדין נותר מעט מקום לדמיון.

דבר אחד הציק לי, הספר נקרא בעברית "למצוא ולאבד" ובמקור באנגלית נקרא: LOST & FOUND, שפירושו 'לאבד ולמצוא' (או 'אבדות ומציאות', שיכול להתכתב גם אם מחלקת המציאות של הכולבו). הפיכת סדר השם מקלקלת ופוגעת בסיפור כי קודם צריכים לאבד דבר מה, על מנת למצוא אותו, או למצוא אחר במקומו. כמו שקורה בסיפור והחיים.

'למצוא ולאבד' הוא ספר מרטיט לב, שמצליח לגעת פנימה.

הוא משעשע ומעציב בעת ובעונה אחת.

הוא מלא בתובנות אנושיות קטנות: על בדידות, ילדות, זקנה, אובדן, חברות, שברון לב, אהבה, הורות, ועל הרצון והצורך להיות חלק ממשהו ממישהו.

הוא גורם לך לחשוב בכל כך הרבה מובנים, ולרצות שיהיה טוב, באמת.

ברוק דיוויס, שזהו ספרה הראשון, רוקחת סיפור קטן ונוגע ללב עם דמיות צבעוניות בעלות אופי. אנשים שחיים בשוליים, בסוף הדרך, שמוצאים את דרכם האחד לאחר, שמתאגדים ויוצרים סיפור חדש עם הווה משותף ותקווה לעתיד.

דיוויס מצליחה לספק הנאה מרובה בקריאת ספרה, היא מצליחה לספק נקודת מבט ייחודית ומענגת ולגרום לקורא שלה לאהוב ולחשוב.

ברוק דיוויס נועלת את ספרה בפרק שלם של תודות, להלן מס' מילים מתוך הרשימה הארוכה שלה: