לא יודעת למה…. אבל היום הזה- יותר טוב שהיה נגמר כבר….
מרגישה כל שניה, כל דקה שעוברת…. לא מבינה כל כך למה, לא מבינה כל כך מה פתאום. לא זוכרת אי פעם שרציתי שהזמן כבר יעבור, והוא פשוט…. בשלו- חייב לעבור לאט לאט…. כל דקה סופרת בדיוק שישים שניות. כל שעה סופרת בדיוק שישים  דקות…
הבוקר החל בציפיה למייל שלא הגיע…. המשיך במיליון שיחות טלפון לתלמידיי כדי שיגיעו למבחן גמר שלהם. מבחן מעשי, שהם חייבים לעבור על מנת לקבל את התעודה שלהם. המשיך בזה שלימדתי שתי כיתות במקביל…. לא ממש קל לעשות את זה. מדובר באותו המקצוע אבל… חלק תרגלו, חלק למדו והחלפנו כל הזמן… בנוסף לא למדנו בחדר הרגיל שלנו…
מאוחר יותר רצתי לישיבה בעבודה השניה שלי, ובדרך עוד הספקתי לקנות שתי עוגות ככיבוד.
הישיבה היתה מעניינת ונעימה- בעצם: הזמן היחיד שעבר לי בכייף היום.
לאחר מכן… המשך העבודה…. ושוב… הזמן לא נע ולא זז.
אז מישהו יכול להגיד לי מה קורה לי?
בעצם… אני עוברת תהליך של שינוי, לא קל. לעיתים זה כבד יותר, לעיתים קל יותר….
אני מקבלת המון תמיכה, באמת…. יש לי חברים וחברות מדהימים. אבל לפעמים, דווקא האנשים מהם הכי הייתי רוצה לקבל חיבוק, מאכזבים. לא בכוונה, לא מתוך רצון, אבל זה מכאיב, במיוחד היום.