לפני שישים שנה הייתי ילדה בת עשר, מאושרת, תלמידה טובה, מוקפת חברים ומשפחה והנה ביום בהיר נגזר עלי להיפרד מהכול. הורי, בעקבות התעוררות האנטישמיות בהונגריה החליטו לעלות לארץ.
לא ידעתי מה זאת אנטישמיות, לא ידעתי שישראל קיימת ואפילו לא ידעתי שאני יהודייה.
אחרי ההלם הראשוני, ראיתי בשינוי הרפתקה, אך לאט לאט ובעיקר אחרי הגיענו לארץ, הבנתי שלהרפתקה יש מחיר גבוה.
תחילה היו שיחות על תכניות לעליה, התלבטויות האם לברוח מיד בדרך מסוכנת, אולי להיתפס או אפילו להיהרג כמו שעשו הונגרים רבים, או להגיש בקשות לאשרות יציאה חוקיות דבר שדרש המתנה ארוכה של חודשים וגם לקיחת סיכון של סירוב.
הורי, מפאת גילם המתקדם וגילי הצעיר החליטו על עליה לגאלית.
השלב הבא היה עבור הורי המתנה מורטת עצבים והתרגשות גדולה עבורי.
הבנתי שמדובר במשהו גדול וגורלי, משהו שאני צריכה לשמור בסוד עד קבלת האשרות.
עם קבלתם התחיל מרוץ של הכנות לנסיעה.
החלטות של מה לוקחים ומה משאירים? מה מוכרים ומה מוסרים לבני המשפחה הנותרים מאחור? איך נפרדים מחפצים שהיו חלק מהמשפחה עשרות שנים?
אני בחרתי להשאיר מאחורי את מעט הצעצועים שהיו לי. אחרי ששמרתי סוד של גדולים הרגשתי בוגרת מידי להמשיך ולשחק בבובות.
נפרדתי מהמשפחה, נפרדתי מבית הספר והחברים, נפרדתי מכל מה שאהבתי, מכול מה שידעתי, מכול מה שהיה בטחון ושגרה טובה.
לתחנת הרכבת הגיעו כל בני המשפחה עצובים ובוכים. זכורה לי פרדה קשה מלווה בתחושה ופחד שלעולם לא ניפגש שוב.
עם צאת הרכבת מהתחנה החלו שלושה ימים של חוויה. פעם ראשונה שיצאתי מגבולות הונגריה, פעם ראשונה גרנו במלון, פעם ראשונה ראיתי את הים, ראיתי את ונציה, אכלתי את הגלידה האיטלקית הטעימה והתרגשתי לקראת ההפלגה באוניה שהפליגה מנמל גנובה לארץ.
ההפלגה, לה חיכיתי, בה ראיתי חוויה, הייתה בסופו של דבר סיוט מתמשך. האוניה הייתה מאוכלסת בהמון אנשים, חבילות, וילדים. המגורים היו משותפים, באולמות גדולים, על מיתות קומתיים, בלי תנאים ובלי פרטיות, ובנוסף לכל חלינו כולנו במחלת ים. הרגשה רעה, הקאות וריח נוראי ליוו אותנו כל הזמן. יכול להיות שאם הייתי יכולה לעלות לסיפון ולשחק, הייתי מדברת על ההפלגה כעל חוויה נעימה, אך לבלות שבוע, או את רוב השבוע במיטה באולם מלא אנשים חולים זה כבר סיפור אחר.
כאשר האוניה החלה להתקרב לחוף החלה גם התרגשות גדולה על הסיפון. הים כבר היה יותר רגוע, החולים במחלת ים החלו להרגיש טוב יותר, כולם התארגנו, והסתדרו לקראת הרגע הגדול של ירידה לאדמת הקודש, המפגש עם המשפחות ובעיקר עם החיים החדשים. כולנו עמדנו על הסיפון, מנסים לנחש מי מחכה למי, מנפנפים צועקים, צוחקים וגם בוכים, שמחים ומתרגשים.
עייפים ותשושים ממחלת ים עמוסים בחבילות ירדנו מהאוניה. מדרגות צרות ומפחידות הובילו אותנו לאדמת הארץ שהפכה בין רגע לעולמנו החדש.
משפחתנו הקטנה חיכתה לנו בנמל.
ההרפתקה אליה נקלעתי הפכה למאבק יום יומי בשפה החדשה, בתרבות שלא הכרתי, בניסיון לקנות את מקומי בחברה חדשה וכל זה על רקע ההתמודדות הקשה של הורי בחייהם החדשים, התמודדות שנהייתי מודעת לה מיום ליום יותר.
היינו במקום שבחרנו לחיות בו ועשינו הכול, אבל הכול כדי שזה יצליח.
לא פשוט אבל אפשרי לבנות חיים חדשים, אפשר להצמיח שורשים של תקווה בכל מקום בו זורעים זרעים של אהבה.
היום, אחרי שישים שנה, אני יכולה להביט לאחור ולהגיד תודה על כי הכיסים שלי היו מלאים בזרעים כאלה.
