המילים צפות לי בראש כחבורת קשישות בנופשון בים המלח.
רפויות, מתמסרות לשמש החמה מודות לכוח הכבידה על שוויתר למים המלוחים.
עורן מנומש. נמשים של זמן. ושקט מסביבן.
הן רוצות לצאת המילים אבל המצב הנעים בו הן שרויות הופך אותן מנומנמות.
השבועות האחרונים היו מתישים. קשים. המציאות נתנה את אחד ממופעיה המרשימים. ואל האחד בספטמבר הגענו כולנו חסרי נשימה.
זהו היום השני שאני לבדי בבית.
אתמול הגוף שלי הגיב בקריסת מערכות כללית. כמו נפילת מתח אדירה.
הבית המתין בסבלנות עוד יום, גלגלי אבק ושיערות עצרו את פעולתן הטבעית והתאפקו מלהכפיל ולשלש את עצמם. רק עוד קצת לחשתי לפינות הבית, עוד רגע על המצעים הותיקים.
במקום להתמסר לשקט ולנוח אי שקט רדף אותי. עצבנות שגירדה את קצות העצבים.
משק כנפיים מוכר ריפרף מעל ראשי. עורבי המחשבות הרעים חגו מעלי.
והלב דפק.
בואו מילים אני אומרת. בואו נמשי הזמן החומים. בואו נצוף יחד במים כבדים ממלח. מים שיחזיקו אותי. יתמכו בהחלטות שלי. יגבו את הרצון שלי להצליח.
בואו מילים תתייצבו לצידי.אני אסדר אתכן בשורות, אנקד ואזרע פסיקים שעם הזמן יעלו ויפרחו לכדי סמני קריאה משמעותיים. נחרצים! ככה! וזהו!
העיניים נעצמות והן באות כמו מעגלים של אות ואות.
אושר. אני חושבת על הזכות להיות מאושרת.
אני חושבת על מה שגדלתי אליו. המנון הבית ממנו יצאתי. הזכות לחיות, לשמוח לרצות וגם לקבל. כל אלה ערימות ערימות של אות ואות, אי סדר, ריח של ביזבוז ותחושה של כליון.
כישרון לא ממומש. אהבה מכלה. חולי. בדידות. נסיעה מטורפת ברכבת שיצאה משליטה. הרים וגאיות ומעל לכל עננה תמידית ממטירה גשם של צער.
מחשבות על אושר ומימוש עצמי נשמרו קטנות, כפופות ומקומטות. בתיבת של עץ שציריה חורקים. במחבוא.
יש לבנות של נשים עצובות זכות להיות מאושרות? לרצות וגם לקבל לפעמים? לשמוח ממש ומכל הלב? להיות קלילות? לרקוד?
ולאמהות, לאמהות יש זכות לצאת למסע ולחפש את האושר ההוא שהוטמן בתיבת של אוצר לפני שנים?
להזכר איך זה מרגיש שהלב מחסיר פעימה? שכל הפנים נשטף אור יקרות? שמסדרונות הנפש מוארים, נברשות מתנוססות וכל נורה דולקת בהם.
לאמהות מותר לטעות? לנסות שוב? להתבלבל? לא להכיל? לא להקשיב לאיזה זמן? לא לשתף פעולה עם פציעות חמורות שמצריכות קביים עכשיו ומיד מהסניף המקומי של "יד שרה"
יש איזו עמותה לאמהות? יד לאם? עזר מציונה?
יש איזה ים המלח מיוחד בו אימהות יכולות לצוף לאיזה זמן, בשקט. ראשן מונח על העדר גרביטציה, המים מי סוכר, וריחם מרענן.
נמשי הזמן נדמים שם לפרחים קטנים מצוירים בעדינות. וכל הטעויות שוקעות למצולות ושם בעומק ים האימהות הזה נאספות והופכות לתקוות.
ומהמים עולות חבצלות של פירגון וחיזוקים ומילים מרגיעות. צבען אפרסק והן מסבירות פנים. והשקט אינו מנסר. והזמן נע באיטיות. לפי קצב הלב.
ים הסוכר של האימהות.
שם נבכה. את הכאב של הילדות שהיינו. את מה שנשבענו שלא נעשה לילדינו ועשינו. את הפגמים שלנו. והחוסרים. את התשוקה שנזכרנו לממש.
ודגי זהב יעלו ויבואו ובלי לעשות עניין ילקקו את הדמעות המלוחות. ומאי שם תבואנה פנינים במקום הדמעות, שרשרות של פניני מעמקים מתוקים.
ובדרך חזרה אל הבית יענדו האימהות מחרוזות. ויוקל להן. והן תבטנה על נמשי הזמן החומים. על קפלים ופגעים והכל ידמה לרגע כפרח מצויר, כנחמה. כאושר.
אלה המילים שבאו אלי במיטה עם המצעים שלא הוחלפו. אלה האותיות שסידרתי בשורות בזמן שגלגלי האבק התאפקו.
אני מביטה בדמותי במראה. ואני עייפה לי. ולרגע זרה.
כל מה שידעתי על חיי השתנה.
כל מערך הכוחות. ארץ חדשה. אני לומדת את שביליה. לאט. משתדלת שלא לוותר. שלא להכרך בחומה של האשמה. לנשום את משבי הרוח הצוננים שמגיעים לעת ערב מן ההרים הרחוקים של האמונה. אני הולכת לאט. מושיטה יד שלעיתים נענת המגע ולעיתים נותרת מושטת באוויר ממתינה. אני מזכירה לעצמי מי אני. מחברת חלקים. מאחה את שפתי הפצע הפתוח ומקווה להחלמה במקומות שטרם התאחו. אני יודעת שלעולם ישארו קצוות פרומים. אני יודעת ובכל זאת מבינה שמותר לי לחיות. להיות.
פרומה בקצוות. דרך העוקם יבוא האור, מבין איפה שפרום ולא נסגר עד הסוף. משם הוא יבוא.