לא צפיתי בתכנית "שלוש" שהגיעה לסיומה אתמול בערב. זנחתי את ז'אנר הריאליטי כבר די מזמן, מהסיבה הפשוטה שלרוב רמות הטראש והעדר המודעות העצמית של המשתתפים והמשתתפות בהן, היו בלתי נסבלות בעיני. אבל מה שבעיקר הפריע לי הוא העדר ההבחנה בין מה אתה משאיר במרחב הפרטי והאישי שלך, ובין מה שאתה מוציא החוצה וחושף בפני העולם. ודווקא השלוש האלה נראו לי כמו הבחורות שידעו לעשות את זה בחוכמה , כי הן נשים חכמות ורגישות, עם נסיון והיסטוריה שלימדו אותן דבר או שניים על החיים. והנה, גם הן בחרו (?) בריאליטי. זה היה יותר מדי מאכזב בשבילי…
שלא תבינו לא נכון. גם אני אוהבת לקרוא במדורי הרכילות ומדי פעם אפילו רואה גיא פינס . יותר מזה, אני עוסקת בעיצוב פנים !!! עיצוב פנים הוא כניסה פנימה-אל תוך הבית, אל תוך חייו של אדם אחר, אל תוך המקום המוגן שלו, האישי, החשוף. והחדירה של אדם אחר למרחב הפרטי הזה היא דבר קשה ומורכב לרוב האנשים. ( גם למעצבת, תודה ששאלתם… ).יש לקוחות שפותחים את ביתם וליבם מיד , אלה לקוחות ה"תכנסי, את המומחית , תעשי מה שאת רוצה" . ישגם את לקוחות ה- "אני לא מוכן שיגעו כאן בשום דבר " בדרך כלל גברים ש"האישה הפילה עליהם את השיפוץ" . ויש את אלה שרוצים שינוי אבל גם צריכים שליטה מוחלטת על כל צעד בתהליך. זה נראה לי כל כך טבעי שהחשיפה היא לא מובנת מאליה , איטית, מותאמת למידת ההיכרות והאמון שנוצרים ביני לבין הלקוחות שלי.
אסיים בוידוי קטן. מאז שהייתי ילדה אהבתי להציץ פנימה לתוך בתים של אנשים אחרים . במיוחד אהבתי את הערב. בערב כשהחושך יורד, הבתים נעשים שקופים והאורות שנדלקים בבתים חושפים את תוכנם שחבוי על ידי צללי השמש במשך שעות היום. הרחוב נעשה אחר, מעניין יותר, יכולתי להציץ לתוך הבתים, לראות את תכולתם, את האנשים הגרים בהם , לדמיין את התחושה שהמקום מעניק למי שנמצא בו. איך אני הייתי מרגישה שם. וביום אהבתי להציץ אל הגינות והחצרות מבעד לגדרות והשערים בדרכי לבית הספר וחזרה. זה היה עבורי מראה מרתק , מעורר השראה, מחשבה וחלומות בהקיץ. טוב, בשנות השמונים זה היה הריאליטי היחיד בסביבה.