אפשר לכתוב ספר בלי לקרא ספרים? להלחין בלי להאזין למוזיקה? ליצור אמנות בלי לצרוך אומנות ולהכיר?
ומה עושה ההיכרות והרחבת האופקים ליוצר (וגם לצופה) – האם היא מעשירה ומשכללת את החוויה, או אולי דווקא פוגעת ביכולת שלו לבנות קול אישי ומקורי וטעמים והעדפות משל עצמו?
ובהקשר של סדנאות האומנות של 'פסיפלורה' – האם כדאי להקדיש חלק מהזמן לרקע והקשרים תרבותיים? להתייחס קצת לזרמים וגישות ומה עמד מאחוריהן, מה הביא לעלייתם וירידתם, להראות יצירות של אמנים מובילים… זה מעניין? יש זמן ורצון לזה? זאת חפירה?
בכל מקרה מדובר בסקירות קצרצרות בנוסח '60 שניות על', משהו תמציתי ומזוקק, אסוציאטיבי ורמזני, אפשר אפילו לחלחל באופן חצי פאסיבי באמצעות תמונות ברקע – שלא ירגיש אינסטנטי ושטחי מידיי, ובכל זאת – מתי תפסת מרובה לא תפסת ועדיף לרסן את הרעבתנות ולהתעמק בסבלנות בפחות דברים, ומתי זה בסדר לטעום מפה ומשם, לדגום ולעוף הלאה?

כתבתי פה כבר שקהל היעד שלי הוא אני בעצמי, וזה נותן תשובה קלה לכל שאלה שעולה, אבל זה סקר שוק גרוע. לא כולם אוהבים אותו דבר, ובטח שלא כולם מצפים לאותו דבר מסופ"ש חוויתי בחו"ל.
השאלות האלה (ועוד רבות אחרות) חזרו ועלו בשיחות עם האמנים המנחים, שיחות שהן מסע טעימות מרתק ומעורר תיאבון בפני עצמן.
מאוד אשמח לשמוע את דעתכם…. פה או בע"פ או בכל ערוץ.