אז שבוע ראשון של הבידוד- צ'ק.
לפני שאשתף קצת ממה שעברנו כאן בדירתנו המנצנצת, אני רוצה להודות לכם מעומק ליבי על התגובות החמות שקיבלתי מכם, בכל דרך אפשרית. תודה לכל המתקשרים, המסמסים, המעבירים מסרים דרך המשפחה ולכל המתעניינים. זה לגמרי עזר לי להרגיש לא לבד, ואני לא יכולה לתאר לכם כמה חשובה התחושה הזאת כאן ועכשיו. אז תודה, לא מובן מאליו ומאוד מוערך!
אם לסכם במילה אחת את השבוע הזה, תהיה זו- הישרדות.
שבוע שבו גיליתי לא מעט דברים על עצמי, על היכולת שלי להסתדר עם ממש מעט דברים ולא מעט חוסרים, לאלתר משהו אחד ממשהו אחר (חומר חיטוי לאסלה כנוזל כלים למשל, כי הנהג הגיאורגי התעקש שזהו נוזל כלים ולא היו לי קניות במהלך היומיים שלאחר מכן, אז אם אין נוזל כלים, שוטפים אותם בחומר חיטוי לאסלה. מסתבר.. אבל אל דאגה, יומיים לאחר מכן הגיע המוצר המבוקש), על יכולת ההסתגלות שלי לאדם שמשקיף עלינו מבחוץ כדי לוודא שאנחנו לא מפרות את הסכם הבידוד לשבועיים (זוג השכנים הישראלים הנפלאים שלי עורכים עבורנו קניות וזורקים את שקיות הזבל שלנו כבר שבוע) , ועל הכוחות שאני שואבת יש מאין למשל כשהתעוררתי בוקר אחד ממש חלשה והיה לי קר מהרגיל, עם סחרחורת ובחילה, חזרתי למיטה ורק מהמחשבה הנוראית על האופציה שאולי נדבקתי בקורונה ומי יטפל עכשיו בליבי, פשוט קמתי על הרגליים, דידיתי למטבח להכין לה ארוחת צהריים והחלטתי שאני בריאה וששום דבר לא מנצח אותי. גם לא הקורונה. מאז אגב, אני בטוב.
גיליתי על עצמי גם לא מעט יכולות טכניות, כמו למשל תיקון הוילון שקרס במקלחת (לא קשה, ברור, אבל חכו אני בונה את זה), החייאת האינטרנט שהפסיק לעבוד, תפעול התרמוסטט ושליטה על כל רדיאטור בנפרד והנה מגיע השיא, שאותו ממש אספר כי זה באמת שיא: אז הניאגרה שלנו החליטה לשבות והפסיקה לעבוד, שזה פשוט נהדר. כמובן שהדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאפי ולדרוש ממנו להגיע ולתקן לנו את הניאגרה. באמת נו, יש גבול! לאחר הפעם הרביעית שאמר לי שהוא ממש רוצה לעזור לי אבל להגיע הוא כנראה לא יוכל, לפחות לא בזה הרגע, לקחתי אותו איתי לשירותים והראיתי לו את הניאגרה. הוא נתן לי הוראות מרחוק, ואני ביצעתי. לא, זה היה דוחה. נאלצתי להרים את המכסה ולהתעסק בחיבורים ובקפיצים שבפנים, וכל זה בלי כפפות כי משום מה, חשבתי לעצמי באותו רגע שאסור לי לבזבז את הכפפות שהבאתי מהארץ. לא ברור מה עבר לי בראש, מקווה שלא אפתח קורונה או דיזנטריה בימים הקרובים כתוצאה מכך. בכל מקרה, תיקנתי. תיקנו. יש מים בניאגרה.
וכמובן, החשוב ביותר, גיליתי (גם קצת ידעתי) כמה ליבי שלי אלופת עולם. כמה היא מתמודדת עם קושי נפשי לא פחות ממני, וכמה היא מודעת לזה ולכן מנסה בכל הכח להתעלות ולאסוף את עצמה בכל רגע נתון. ברור שיש לא מעט רגעים של הבעת יאוש, גם מדברים קטנים כי היא בכל זאת ילדה, כמו למשל התנגדות מוחלטת לכתיבת לו"ז קבוע שיסדר לנו קצת את הימים כאן, או דרישה לצפייה של 10 פרקים ברצף (במקרה הטוב) של הבלוג החינוכי מאוד של בן זיני וטיילור, אבל כאמור, לאחר כל משברון יש שיחה, יש חיבוק, ויש תמיד אמירה מרגשת שלה שממיסה ושוברת את ליבי באותה עת, כמו בתשובתה לשאלתי אם תרצה לחזור הביתה עם הראשון שיבוא לבקר, אם בכלל: "הייתי רוצה לחזור הביתה, אבל לא בלעדייך. אם את נשארת, אני נשארת איתך. את יודעת כמה אבכה מגעגועים אלייך אם אחזור לבד??"
אז היום, שבוע לאחר תחילתו של הבידוד הגיאורגי, יש לנו לו"ז שבועי שאנחנו ממש מנסות לעמוד בו (בעצתו של אפי ברגעים של שבירה קשה שלי מולו בוידאו, וכן, אני יודעת שאני רק מצערת אותו ברגעים האלו ובאמת מנסה להפחית אותם, וגם אני כל כל כל כך מתגעגעת). במסגרת הלו"ז יש משחקים, צפייה, ספורט וגם התגייסות מרגשת של המשפחה המורחבת שלי ושל אפי להעביר לליבי שעורים בזום, בכל מני תחומי דעת שונים (חקר ארצות, מערכת השמש, יצירה, שורשים משפחתיים, אנגלית, חשבון ועוד), כל אחד בנפרד, כל יום שניים. זה מדהים. היא נהנית, ואני מקבלת קצת זמן לעצמי שאני כה צמאה לו.
כאמור, יש רגעים ואף ימים של נפילה, כי זה לא קל, ואז גם ליבי מושפעת מזה, ושתינו בדאון ובהתקפי געגועים קשים. אלו רגעים שאני ממש מנסה למנוע, לפחות כל עוד היא ערה, ואני עוד עובדת על זה. בכל פעם אני מנסה להזכר במטרה שבשמה אנו כאן, ולנשוך חזק את השפתיים. מדמיינת את הרגע בו אקבל לידיי את החצוף הקטן שהעביר אותי את כל התלאות האלו, מדמיינת את אפי מתרגש לידי ואת המבט הממיס של ליבונת, ומנסה להתחזק. רק שיחזיק מעמד עד הסוף. עם שאר התלאות כבר אסתדר. יש לי דוקטורט בזה.