רוצה לרקוד, ולא לשמוע, רוצה לראות ולא להאמין, ורק לשמור על הקצב, של החיים שהיו ויהיו אטומים, גם משמאל וגם מימין,
רוצה לברוח ולא להיות, רוצה להריח ולא להבין, ורק מהריח ללמוד, שזה מה שאוהבים, אז אין ברירה, גם אנחנו נאהב, החיים ממשיכים.
אבל אם היו באים אלי ככה, לפני כמה עשרות שנים, אומרים כולנו שווים, בעלי שיוויון, הזדמנות שווה, להצליח בכל, הייתי פעם מאמין,
ועכשיו למדנו, שוב ושוב למדנו, הכל שונה והשתנה, לא בגלל שיש טובים, אלא שזה מה שיש, ואטומים של היום, הם אטומי העתיד.
אבל תשמיכו לשיר לי שיר שיר של יחד, בו כולם אוהבים זה את זה, כולם אחים, אבל אין אח שווה, גם לא אחות שווה, יש שווים ויש ששווים יותר,
אלו הם החיים, בעולם נאור. מרוב שהוא מתקדם, יש בו הרבה מנופחים. ואחרים עם חיוך מאולץ, כמו של עבדים, מתקדמים…
אבל די לפחות עם אותן מילים נדושות, אותן מילים יפות, הרי אין לאיש הכוח והרצון לשנות, לרוב כולם רק מדברים.
כי ההמון טיפש, עם הכל, השלים, משלים, ישלים. אבל עם תירוץ ישן חדש… צריך להספיק הרבה, החיים נורא קצרים.
מותר לדבר, להיות עיוורים,אטומים, בעולם בו יש, הרבה בעלי כוח, כסף, והשאר? שלא יאבדו החלום,
כי חלומות תמיד ממש מתגשמים…