לרגע לא נשמתי.
זה היה רגע ארוך ששב והעלה את כל החבלות מפעם.
את תחושת הבושה המתמשכת. את העלבונות.
את הנסיונות להעלם. להספג בחלל. לא להיות.
להיות, אבל אחרת.
רזה.
לרגע שלטי החוצות המגונים שצצו בכל פינה.
מתחכמים, נכלולים, כאילו במחווה של רצון טוב,"באנו לעזור"
"צריך למגר את התופעה"
"זו מחלה והיא מסוכנת"
הציפו בי את כל הפחדים הישנים, מלקום בבוקר ושוב לצאת לעולם הגדול, אחרת.
מקולקלת. לא מספיק טובה.
כי אני לא רזה.
יפה
חכמה
מצחיקה
חברה טובה.
אבל לא מספיק טובה.
וכל מי שמסתכל רואה.
אני חשופה.
אני ילדה שמנה.
זה מלווה אותי לכל מקום.
לבית הספר, לצופים, לחוג.
לבית של החברות שלי.
ביום רגיל וביום הולדת.
אני ילדה שמנה.
ומה שאני הכי רוצה זה להיות זה רזה.
לא בריאה.
לא עשירה.
לא לטוס לירח, רק להיות "כמו כולם"
רזה.
אז איך לעזאזל תמונת ילד מנופח והמשפט האווילי על החיוך הקטן תעזור?
איזו שפלות הגתה את הקמפיין הבזוי הזה?
שהתרומה היחידה שלו היא ללא ספק העובדה שכעת לילדים יש עוד סיבות לצחוק ולהציק לילד או לילדה השמנים בכיתה, כשהם מצטטים את אותם משפטים מתחכמים שתלויים במרחב הפתוח של כולנו ומזהמים אותו בסוג של גזענות, סוג של אפליה על רקע משקל.
ושלא יהיה ספק, אינני מעודדת השמנה, כבר כתבתי על כך. לא זה לא בריא לגוף או לנפש. אבל עודף משקל על אף הנראות שלו הוא עניין פרטי כמו כל בעיה אישית אחרת.
גם של ילדים. בעיקר של ילדים. כי הם ילדים ראבק! קטנים, נפשם עדינה, שברירית.
ואם כבר התגייסות של רצון טוב, כזו מערכתית, כי זה בנפשינו, מה בדבר הצצה אל הגברת הראשונה של מעצמת הג'אנק הגברת מישל אובמה?
ואני לא מאמינה שאני מביאה איזשהיא דוגמא מהאחות הגדולה אמריקה ובכל זאת. הייתה בעשיה שלה שילוב של דוגמא אישית יחד עם אופטמיות רוח טובה ועשייה.
וכבוד. הגברת אובמה באה מעמדה של כבוד לשמנמני ארצה והושיטה להם יד.
ועוד דבר על השמנה של ילדים ובכלל על ילדים. רק בסביבות גיל 12 מסתיים התהליך הקוגניטיבי שבו יש הפנמה של המעגל הכה מורכב של "מעשה ותוצאה".
ההבנה של אכלתי עוגיה אני אשמין כתוצאה מכך היא הלאה מהם. ובואו נודה על האמת, גם מאיתנו. כל נושא הקלוריות, השומן הרווי ושאר הצרות הוא חמקמק ומופשט כל כך.
לא יעזור גם אם נדבר את עצמינו לדעת, ילדים לפני גיל 12 לא מסוגלים להבין.
הם בהחלט מסוגלים להבין שהם לא בסדר, שהם נכשלים במשהו פעם אחרי פעם, שאין בהם כוחות רצון ושאר דברים שכאלה שללא ספק יעצבו את שאר חייהם, ובהמשך יפרנסו אנשי מקצוע למכביר.
ובגיל 12, כשנפתחת התודעה, זה הופך קל? לא, אבל יש יותר עם מי לדבר.
וגם אז הדיבורים לא יועילו כי בתכלס כמה אפשר לדבר?
גם אז דוגמא אישית, הכלה וכבוד הם הכלים הנדרשים.
ועוד דבר, חשוב שהורים יקחו אחריות, כמו בכל נושא חינוכי אחר, חשוב שיהיו חוקים בבית גם בנושא אכילה, וגבולות ויד מכוונת. הכרחי.
אבל במשפחה לא כולם אותו דבר, יש את זה שצריך לשים עין שיאכל מספיק ואת זה שצריך ללמד מה זה מספיק. ואז התעסקות יתר מעוררת עניין. וקנאה ותחושות קשות.
גם כאן נדרשת עדינות ווירטואזיות של לולינית טרפז…
האכזריות שבקמפיין הזה נוגעת לא רק בילדים עצמם ובהלעגתם.
היא גם מכוונת ישר לבטן הרכה שלנו כהורים, כי מה מפחיד אותנו יותר מהכל?
לא להיות מספיק טובים. לקלקל. להרוס לגרום לכך שבגלל שלא היינו טובים מספיק הילד שלנו לא חזק מספיק, לא בריא, "מקולקל".
איזה כלי ניתן לנו בשלטי החוצות הרעים האלה? במה יעזרו לנו הדימויים שמופיעים שם מלבד להכניס אותנו לחרדה ולהציף באשמה?
אז אם ברשותכם ילד שמן תחבקו אותו חזק, ותסבירו לו שטיפשות היא האיומה בתופעות.
שהוא נפלא. ככה או אחרת. ותציעו לו לצאת אתכם החוצה לסיבוב. זה מה שאפשר לעשות.
ללמד להבחין בין כדאי ולא ממש כדאי. בין בריא לפחות בריא, אבל טעים ומותר לפעמים.
בין טוב ורע ובאמצע, כי יש אמצע רבותי בכל דבר ועיניין!
צמידותם של שני הקמפיינים הבזויים, זה שמשאיר נשים חשופות ואחראיות לגורלן וזה שמשפיל ילדים שמנים, כששניהם לכאורה מוגשים כ"שירות לבבי ודואג לציבורים שיש להגן עליהם" מעורר חלחלה. ושאלות נוקבות. כאלה שתלויות מזה זמן באויר מתנפנפות ברוח ומתנפנפות ומתנפנפות…
שוב, כמו תמיד גם כאן, האחריות היא על כתפינו. ללמוד, לשים לב, וללמד את הילדים שלנו. מידתיות ואיזון. וחמלה.
חמלה. ולהיות אנשים. בני אדם. ולא להסיט מבט כי לא נעים.
מישהו חייב להתפכח כאן. מישהו שבידיו ישנם הכוח והכסף.