1. בשבוע שעבר ציינו ברחבי העולם וגם בישראל את יום המאבק באלימות כלפי נשים. הפעם, להרגשתי בכל אופן, היום עבר בשקט יחסית מופתי וללא אזכורים. יתכן כי באותו יום התבשרנו על כתבי האישום כלפי ראש הממשלה ויתכן כי אנחנו נוטים לייחס ליום הזה פחות חשיבות. הנטייה הראשונה שלנו, כשמדברים על אלימות כלפי נשים, היא לחשוב על מקרי הקיצון שהוא רצח. ונכון, בשנת 2019 נרצחו 13 נשים ע"י בני זוגן. אלימות כלפי נשים מגיעה בכל כך הרבה צורות ובכל כך הרבה גוונים ונוגעת בנקודות שקשורות ליום יום של כולנו ומבלי לשים לב הבחירה של לא להתייחס ליום הזה פוגעת בנו.
2. בשנים האחרונות התפתח מונח חדש שנקרא "אלימות כלכלית". אלימות כלכלית היא כשהאישה מקבלת "משכורת" מבעלה איתה היא צריכה להתקיים במהלך החודש. היא לפעמיים לא מורשת לצאת לעבוד, לא מורשת לצאת למספרה או לכוס קפה עם חברה. אלימות כלכלית לא נחשבת לעבירה פלילית ולא תמצאו אותה בספר החוקים. אלימות כלכלית היא אלימות קשה ואכזרית כי אי אפשר לראות אותה. זו יכולה להיות קולגה שלכם בעבודה, אחותכם, מישהי שאתם רואים בסופר. היא נראת רגיל וללא חבורות שמסגירות את האלימות שהיא עוברת.
3. נשים בפוליטיקה הישראלית- בשנים האחרונות חלה עלייה בייצוג הנשים בכנסת ישראל אך עדיין נשים מהוות פחות מחצי בכנסת ישראל. בכנסת ה-15 ייצוג הנשים עמד על 17 חברות כנסת, בכנסת ה-20, ייצוג הנשים עמד על 36 חברות כנסת ובכנסת ה-21, ייצוג הנשים עמד על 29 חברות כנסת.
4. הנתונים הסטטיסטיים מראים הבדלי שכר משמעותיים בין גברים לנשים. הערכה היא כי לקראת שנת 2048 יהיה איזון בשכר. אני זוכרת שבעבודה הקודמת שלי, כשאחד התפקידים שלי היה לגייס אנשים, נתקלתי בדבר מעניין. נשים שהיו מתמיינות לתפקיד היו מבקשות אוטומטית שכר נמוך יותר. ייתכן שזה בגלל חוסר הביטחון, ייתכן כי זו המחשבה שלא ירצו להשקיע בך בגלל שבגילך המחשבה של הסביבה היא שזה גיל שנכנסים להריון ויעדיפו גבר וייתכן כי אנחנו פשוט לא מעריכות את עצמנו. לא אחת מצאתי את עצמי בשיחות סגורות נאבקת עבור אותן מועמדות לשכר גבוה יותר.
5. דימוי גוף- בישראל של 2019, אנחנו מקדשים והעצוב הו שבעיקר מקדשות את מודל הגוף שכמעט ולא קיים או שניתן לראות רק במסלול של ויקטוריה סיקרט שנכון לכתיבה שורות אלה, לא מתקיים השנה! לפני כמה שנים שביקרתי בברזיל, הסתכלתי על בובות הראווה וראיתי מגוון רחב של בובות בכל מני גדלים, כאלה שרזות, שמנות, בעלות חזה או ישבן גדול. אצלנו בארץ, בובות הראווה אחידות בכל חנויות הבגדים, מנערות ועם חנויות בגדים שמוכרות בגדים לנשים בגילים מבוגרים. שום התייחסות לכך שהגוף שלנו עובר שינויים במהלך השנים, בטח אחרי לידות ושינויים הורמונליים. לפני שנתיים זכתה נטע ברזילי (כפרה עלייה) לייצג את ישראל באירוויזיון. כמות הרעל שהטוקבקיסטים ובעיקר הטוקבקיסטיות הפנו כלפיה בגלל המראה החיצוני שלה שהתביישו שהיא הולכת לייצג אותם עוררה בי גועל וכעס. אתם חושבים שדיעות כלפי המראה שלה השתנו אחרי הזכייה? ממש לא. עדיין מתעסקים במראה החיצוני שלה ולא בכישרון הנהדר של זמרת נהדרת.
6. נשים מוצאות את עצמן מרקדות בין משמרת בוקר למשמרת ערב. לא לכולן יש עזרה מהבית או יכולת לשלם למטפלת ולכן נשים רבות בוחרות להקפיא או לזנוח את אפשרויות הקידום לטובת העבודה השנייה, כלכלת הבית. דבר שאוטומטית מקצץ בשעות העבודה וכך גם במשכורת.
7. בתחילת המאה ה-20 בנים היו מתלבשים בצבע ורוד ובנות בצבע כחול. ורוד היה נחשב לצבע דומיננטי יותר, צבע ממריץ וכחול היה נחשב לצבע רגוע יותר, עדין. קמה חברות הלבשה והחליטה לשנות את האופנה וליצור בגדים בצבע כחול עבור בנים ובגדים בצבע ורוד לבנות. כשאנחנו מסתכלים על תינוק נולד אנחנו מחפים דבר ראשון סממן להיותו בן או בת כדי לדעת איך לברך את האמא. בדרך כלל הבגדים הם מה שנותנים לנו את היכולת להבחין בין המינים. כבר שהתינוק מגיח לעולם אנחנו מתעסקים קודם כל אם הוא בן או בת.
8. אני אוהבת לצפות במשחקי כדורגל. הינה אמרתי את זה. עכשיו תחשבו עם עצמכם על כל הסטיגמות שעוברות לכם בראש על אישה שאוהבת כדורגל ואשכרה מבינה בזה. כמה פעמים שמעתי את ההסבר הלא הכי חכם שמנסים להסביר לנשים מה זה נבדל. כמובן שזה קשור לבגדים ולקניון, כי מה אנחנו מבינות אם לא בבגדים? אבל מה קורה במצב שיש אישה שאשכרה אוהבת כדורגל ונהנית לצפות במשחקים? בספטמבר האחרון, באיראן, אוהדת הציתה את עצמה למוות כמחאה על איסור שיש לנשים לצפות במשחקים. פיפ"א בתגובה הכריחה את איראן לאפשר לנשים לצפות במשחקים כתנאי להשתתפות של נבחרת איראן במונדיאל הקרוב. ואומנם אנחנו רחוקים מאיראן ונשים בהחלט מורשות להיכנס ליציעים בארץ אבל עדיין בקושי תמצאו אותנו שם. כשביקרתי בספרד במשחק של ברצלונה וישבתי ביציע, הייתה נוכחות יפה של נשים ביציעים ובפאבים של ספורט. יתכן והסיבה לנוכחות מועטה ביציעים בארץ היא בגלל איכות המשחקים ייתכן כי אין פה תרבות של ספורט וכדורגל בפרט וייתכן כי פשוט אנחנו גדלים עם המחשבה שכדורגל זה משהו גברי אז אנחנו מוותרות מראש.
9. במצעד הרשמי של גלגלצ, בסוף השנה העברית האחרונה (באזור ראש השנה), היה ניתן בפינצטה למצוא את מספר הזמרות הבודדות שכיכבו במצעד.
10. שנה שלמה שאנחנו בלי ממשלה מתפקדת, שנה ללא חקיקה לעזור לאותן נשים מוכות שעוברות התעללות יומיומית, שנה שלמה שהחיים שלהן בסכנה וללא סנקציות שיכולות להוציא אותן ממעגל האלימות שהן נמצאות בו. אין חוק או יכול למשטרה להרחיק גבר מכה לצמיתות מהבית שלו, בו חיים האישה וילדיו. ואין בארץ מספיק מקלטים לנשים מוכות שיוכלו "לברוח" מהבית שלהן כדי להגן על עצמן.
11. בחודש נובמבר האחרון התקיימו משחקים של נבחרת ישראל בכדורגל לקראת יורו 2021. אני מדברת על נבחרת הנשים בכדורגל, שכמו נבחרת הגברים, לא מצליחה להגיע לתוצאות של ניצחון אבל אני יכולה להתערב שרובכם לא שמעתם על המשחקים האלה. לא קיבלתם התראות מאתרי חשות של הפסד במשחק, כמו שקיבלתם על נבחרת הגברים בכדורגל. אולי אפילו לא ידעתם שמתקיימים משחקים כאלה. ההתייחסות לנשים בענפי הספורט שונה מהיחס לגברים. מחיפוש מהיר בגוגל את השם "שחר פאר", אחת הספורטאיות הכי גדולות של השנים האחרונות בארץ, מצאתי כתבה משנת 2011, בשיא הקריירה שלה, העיתונאי בחר בכותרת: "אני רק בת 23, עדיין לא חשובת על חתונה". אם תמצאו כתבה עם כותרת דומה על אנדי רם, תספרו לי.
12. אם הגעתן עד לכאן, תכף יבער בכן הרצון להגיב. חלקכן יסכימו איתי, חלקכן פחות, חלקכן תתיישרנה מול המקלדת ותכתבו את דעתכן, שזה דבר מבורך בעיניי. וחלקכן יתקפו אותי אישית. שעם כל הצער בדבר אני רגילה לזה. אתן מבינות? במקום שנרים אחת לשנייה כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו, אנחנו תוקפות אחת את השנייה. אנחנו מקלידות את השאלות מבלי לחשוב שיש מי שרואה את זה מהצד השני, בין אם זו מישהי שעוברת אלימות ברגעים אלא או אחת שפשוט לא יכולה לסבול את המראה החיצוני שלה: "למה היא לא עזבה אותו?", "למה היא נשארה?" למה היא לא ביקשה עזרה?" "למה היא לא עושה דיאטה?" "מה היא משחקת כדורגל? זה נורא גברי…", "איכס, היא נורא מכוערת, למה היא לא עושה משהו עם עצמה?", "אז למה היא לא הלכה לחפש מקום עבודה אחר?", "למה היא……………"
13. לזיכרן של: אסתי אהרונוביץ, מריה טל, מיכל סלה, אמינה פרחאת, זינב מחאמיד, אלמונית, ויויאן קמינסקי, נג'לאא אלעומרי, סוזן ותאד, דיאנה אבו קטיפאן, סואר קבלאוי, לילי פרג ופרחיה סרוסי.